לפי הרמב"ם:
1) באילו נסיבות יכולה אישה יהודיה להפיל את הילד ברחמה?
2) האם יכול לא-יהודי לבצע הפלה על אישה יהודיה?
3) באילו נסיבות יכולה אישה לא-יהודיה להפיל את הילד ברחמה?
4א) אם לא-יהודי מפיל את ילדתה של אישה לא-יהודיה המבקשת ממנו מרצון לעשות כן, האם הוא אשם ברצח?
4ב) אם התשובה היא כן, מה העונש שלו?
4ג) ואיזה חטא, אם בכלל, עושה האם במקרה זה?
5א) אם יהודי מבצע הפלה על אישה לא-יהודיה המבקשת ממנו מרצון לעשות כן, באיזה חטא, אם בכלל, הוא אשם?
5ב) ומה העונש שלו?
5ג) האם יש נסיבות שבהן מותר לו לעשות זאת?
6) מבחינה השקפתית, מדוע דיני ההפלות, כולל העונשים, שונים עבור יהודים ולא-יהודים?
ראה כאן.
תודה תלמיד-הרמב"ם.
אולי יש להוסיף כי מה שכתבתי במאמר נכון לרופאים יהודים ולא יהודים, ונראה לי שאין כל הבדל בעניין זה, כי כמו שמותר להתרפא מרופא גוי כך מותר להתרפא מרופא יהודי. אך כמובן שעדיף תמיד לקבל טיפול מרופא יהודי ירא שמים, ועל האדם שנזקק לטיפול רפואי להתפלל בהכנעה לפני בורא עולם בשערי בית החולים שישלח לו את השליחים הטובים והנכונים.
מלכים ט׳ ד׳ - "בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו [כולל העובר של אישה יהודיה? ת.מ.] נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל"
האם ההלכה הזאת אמורה ללמד אותנו שכל סוג של הפלה שגוי אינו יכול לבצע על גויה, הוא גם לא יכול לבצע על אישה יהודייה? או האם יש סוג של הפלה שגוי לא יכול לבצע על אישה גויה אבל הוא יכול לבצע את זה על אישה יהודיה?
בשמחה, רק הערה קטנה: אסור להתרפא מגוי. ראה הלכות שמירת הנפש פי"ב, למעט מקרים מסוימים מאוד.
אכן, נראה שיש לחפש רופא יהודי, אך למי שגר בחו"ל דומני שאין הדבר כל כך פשוט, וברור שבמקום שאין רופא יהודי מותר לכתחילה להתרפא מרופא גוי. כמו כן, מה יעשה שהרופא היהודי בחו"ל הוא מחלל שבת בפרהסיא? או אפילו מין? עדיף לו שיתרפא במקרה כזה אצל הגוי.
כמו כן, כל החששות הללו נאמרו באותו הזמן שהיה חשש גדול שמא הגוי יפגע או אף יהרוג את היהודי, אך בימינו כל הפעולות הרפואיות נעשות תחת פיקוח גדול ותחת איומים בתביעות, והרופאים נזהרים מאד. ואם הייתה בימינו סנהדרין נראה לי ברור שהם היו מתירים להתרפא לכתחילה מרופא גוי בחו"ל במקום שאין רופא יהודי ירא שמים.
חזרנו לנושא של בטל הטעם לא בטלה התקנה. וכבר דשנו בזה בעבר. אם הייתה בימינו סנהדרין ברור שהיו מתירים הרבה דברים נוספים (האם אין זו טענת הקונסרבטיבים והרפורמים?), אז בוא ונתמיד בקו זה. טעם ההיתר דומה להיתר חלב נכרי בזמנינו.
לא ציפיתי שאגם ינהג אחרת כאשר ישנו חשש סכנת נפשות, כי הדין הזה נוצר בשל אותו חשש ומפירוט ההלכה עולה בבירור כאשר יש חשש מול חשש אז החשש שגזרו חכמים מתבטל. אבל ההיתר לא אמור להיות גורף אלא במקומות שאין, ובישראל לכאורה יש לא מעט רופאים שומרי מצוות לכאורה. ומי אמר שאין חשש ממשי ברופאים אחרים שאין להם ערך גדול לחיים? הייתי נזהר מלהקל ראש בדברי חז"ל אלה.
נראה ברור שגם חז"ל פסקו מה שפסוק רק בתנאי שניתן לקיים את ההלכה, אך אם אין רופא יהודי בנמצא, ברור שמותר להתרפא מרופא גוי, וכל שכן בימינו כאמור לעיל.
קראתי את הפסקה השנייה שכתבת ולא ראיתי בה שום דבר שחולק על מה שכתבתי, כי לא אמרתי שמותר באופן גורף אלא במקום שאין, ורק הוספתי והבהרתי שהמצב בימינו שונה מאד מאשר בימי חז"ל, ואפילו שאין לדחות את הלכת חז"ל כי בעוונותינו עדיין אין סנהדרין, אך ניתן בהחלט לדחות אותה באופן מקומי כאשר יש צורך גדול מאד או נסיבות מיוחדות.