29 דצמ׳ 2018

הפלה במשנת הרמב"ם

21 תגובות

מה דעתו של הרמב"ם בנושא ההפלות?

לגבי יהודיות ישנן דעות רבות בספרים, יש שאוסרים בכל אופן, ויש שמתירים מגיל מסוים (40 יום) ויש שיותר. מה דעת הרמב"ם בנושא זה לדעתכם?

 

 

כמו כן, מה דעת הרמב"ם בנושא של הפלה לנכריה (מוסלמית או נוצרית), האם הדבר מותר?

ינו׳ 1נערך: ינו׳ 1

 

בזכות שאלתך כתבתי מאמר בנושא, אני מקווה שדייקתי אל האמת:

 

הפלת עובר במשנת הרמב"ם

 

מקובל לחשוב בימינו שהפלה היא איסור תורה ברור ומפורש, ברם מעיון בהלכות הרמב"ם ב"משנה תורה" עולה, כי איסור זה כלל אינו ברור ומפורש. כמבוא לדיון בנושא, נחל לעיין בהגדרת רוצח המובאת בהלכות רוצח ושמירת הנפש (א, א):

 

"כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנאמר: 'לֹא תִּרְצָח'. ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסיף שנאמר: 'נָקֹם יִנָּקֵם' [שמ' כא, כ] – מפי השמועה למדו שזו מיתת סיף, בין שהרג את חברו בברזל, בין ששרפו באש, מיתתו בסיף".

 

רבנו פוסק שכל מי שהורג נפש בישראל עובר בלא תעשה, והשאלה מיד קמה וניצבת: האם עובר בבטן אמו הוא בגדר נפש? מדברי רבנו שם (ב, ו) עולה, כי רק עובר שנולד לאחר תשעה חודשים מלאים או שנולד לפני כן וכבר זכה לחיות שלושים יום, הוא בגדר "נפש" ולכן מי שהרגו אינו נהרג עליו:

 

"אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה, הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון או גולה אם הרב בשגגה, והוא שכלו לו חודשיו. אבל אם נולד לפחות מתשעה חודשים – הרי הוא כנפל עד שישהה שלושים יום, וההורגו בתוך שלושים יום אינו נהרג עליו".

 

ביטוי להלכה זו אנו מוצאים גם בהלכות אבל (א, ה):

 

"הנפלים אין מתאבלין עליהן. וכל שלא שהה שלושים יום באדם הרי זה נפל, אפילו מת ביום שלושים – אין מתאבלין עליו. ואם יודע בוודאי שנולד לתשעה חודשים גמורין, אפילו מת ביום שנולד – מתאבלין עליו".

 

כמו כן, ביחס למי שׁשׂכר רוצח להרוג את חברו, שגם הוא-השֹוֹכר אינו נהרג על כך בבית-דין, רבנו הדגיש כי "שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים", לעומת זאת, ביחס להריגת עובר שכבר יצא ממעי אמו (לפני ששלמו לו תשעה חודשי הריון ולפני שהגיע לשלושים יום) הסתפק רבנו באמירת "אינו נהרג", ולא הוסיף מאומה!

 

והנה לשון רבנו שם (ב, א–ב):

 

"כל ההורג חברו בידו, כגון שהיכהו בסיף או באבן הממיתה אותו או שחנקו עד שמת, או שרפו באש, הואיל והרגו מכל מקום הוא בעצמו, הרי זה נהרג בבית-דין. אבל השוכר הורג להרוג את חברו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חברו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא, ועוון הריגה בידו, וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין".

 

לסיכום, רק עובר שיצא ממעי אמו לאחר שכלו לו תשעה חודשים או לאחר שחי שלושים יום, הוא בגדר נפש ומי שהורגו חייב מיתה. אך עובר שיצא ממעי אמו לפני שכלו לו תשעה חודשים ולפני שחי שלושים יום – אינו בגדר נפש ומי שהרגו אינו נהרג עליו, ורבנו אף שתק מלומר עליו שהוא "שופך דמים" או "שיש בידו עוון" או "שחייב מיתה לשמים".

 

הרחבת הגדרת "נפש"

 

ברם, בהלכה אחרת רבנו מרחיב את הגדרת "נפש" גם לעובר שרק הוציא את ראשו, שהרי רבנו פוסק שם (א, ח–ט), כי אשה מעוברת אשר מתקשה ללדת, והעובר מסכן את חייה – מותר להרגו לכתחילה כל עוד לא הוציא את ראשו, אך ברגע שהוציא את ראשו, אסור להרגו כדי להציל את חיי האשה מפני "שאין דוחין נפש מפני נפש", והנה לשון רבנו:

 

"[...] הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעֻברה [=המעוברת] שהיא מקשה לילד מותר לחתוך את העובר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם משהוציא ראשו אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה הוא טבעו של עולם".

 

נמצא, שרק לאחר שהוציא את ראשו העובר בגדר "נפש", אף שההורגו אינו חייב מיתה אלא לאחר ששלמו לעובר תשעה חודשים. נראה ברור אפוא, שאסור מן התורה להרוג עובר לאחר שהוציא את ראשו, אף שאין ההורג חייב על כך בהכרח מיתה בבית-דין.

 

ברם, מכל ההלכות הללו עולה בבירור מסקנה מהדהדת: כל עוד העובר לא הוציא את ראשו הוא אינו בגדר נפש! שהרי אימתי "אין דוחין נפש מפני נפש"? רק לאחר שהעובר הוציא את ראשו. ראיה חשובה נוספת לכך שעובר במעי אמו אינו בגדר נפש, אנו מוצאים בהלכות סנהדרין (יב, טז), וכֹה דברי רבנו שם:

 

"מי שנגמר דינו אין משהין אותו אלא ייהרג ביומו. אפילו הייתה עֻברה [=מעוברת] אין ממתינין לה עד שתלד, ומכין אותה כנגד בית ההיריון עד שימות הולד תחלה. אבל אם ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד".

 

לסיכום, מי שהורג עובר שהוציא את ראשו ממעי אמו עובר על "לא תרצח", ברם אינו נהרג על הריגת העובר בבית-דין אלא-אם-כן שלמו לעובר תשעה חודשי הריון או שהספיק לחיות שלושים יום. כמו כן, שוב ושוב אנו רואים שעובר במעי אמו אינו בגדר נפש.

 

עובר שטרם יצא ממעי אמו

 

עד עתה עסקנו בעיקר בדיני העובר שכבר יצא ממעי אמו, מה יהא אפוא דינו של ההורג עובר שעדיין נמצא במעי אמו?

 

כבר ראינו שעובר שנמצא במעי אמו אינו בגדר נפש, ולכן אין פלא ששאלה הלכתית זו כלל אינה נידונה בהלכות רוצח ושמירת הנפש! כלומר אין לו ספק לרבנו, שמי שהורג עובר שנמצא במעי אמו אינו בגדר רוצח כלל! שהרי על שאלה זו משיב רבנו בהלכות חובל ומזיק (ד, א –ב), וזה לשונו:

 

"הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אף-על-פי שלא נתכוון, חייב לשלם דמי ולדות לבעל, ונזק וצער לאשה. וכיצד משערין דמי ולדות? שמין האשה כמו הייתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה, ונותנין לבעל".

 

רבנו פוסק "אף-על-פי שלא נתכוון", וברור שכוונתו בזה לכלול גם את מי שהתכוון לחבול בזדון ולהרוג את הוולדות שבמעי האשה. נמצא, כי הריגת עוברים שטרם יצאו ממעי אימן אינה בגדר "הריגה" אלא בגדר "חבלה"!

 

עתה, לאחר שראינו שהפלת עוברים היא בגדר "חבלה" בלבד, יש לבדוק את השאלה: האם מותר לאדם לחבול בעצמו?

 

התשובה היא לא, אסור מן התורה לאדם לחבול את עצמו, והנה לשון רבנו בהלכות חובל ומזיק (ה, א): "אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחברו". ובכרוז שם פסק: "הלכות חובל ומזיק – מצות עשה אחת, והוא דין חובל בחברו או מזיק ממון חברו". כלומר, האיסור לחבול בעצמו או בחברו הוא איסור מן התורה.

 

מסקנה

 

כאמור, נמצא לכאורה, שאסור לאשה להפיל את ולדה מפני שהיא חובלת בעצמה, ואסור לאדם לחבול בעצמו מן התורה. ברם, ברור כי הלכה זו ביסודה אוסרת על האדם להשחית את גופו לשם ההשחתה.

כלומר, האשה לא נצטוותה בפריה ורביה כי אין הקב"ה מצווה את האדם לסכן את עצמו או להחריב את גופו, ואין לך חורבן וחבלה גדולים יותר לאשה מהיריון ולידה. ולכן נראה לי, כמו שמותר לאדם לחבול בעצמו ולעבור ניתוח קשה כדי למנוע מעצמו חבלה גדולה יותר או ייסורים, כך מותר לאשה לבצע הפלה כדי למנוע מעצמה סיכונים וייסורים.

 

במיוחד הדברים אמורים במקום שעלול להיגרם גם נזק נפשי לאשה או לנערה, ובמיוחד נכונים הדברים במקרים של הריון בגיל צעיר, כי לידה במקרים כאלה עלולה לשבש את כל המשך חיי הנערה, שהרי כתם כזה עלול ללוות את הנערה עד סוף ימיה ואף לעצב את נפשה באופן מעוות, ולעתים תקלות כאלה עלולות גם להחריב משפחות שלמות.

מאי 22נערך: מאי 22

מרי אדיר, כתבת: "לסיכום, מי שהורג עובר שהוציא את ראשו ממעי אמו עובר על "לא תרצח", ברם אינו נהרג על הריגת העובר בבית-דין אלא-אם-כן שלמו לעובר תשעה חודשי הריון או שהספיק לחיות שלושים יום. כמו כן, שוב ושוב אנו רואים שעובר במעי אמו אינו בגדר נפש."

 

רמב"ם, מלכים, ט׳ ד׳ - "בן נח שהרג נפש - אפילו עובר במעי אמו - נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל"

 

הרי אנו רואים מן ההלכה הזאת כי העובר הוא נפש. זה לא כך?

מאי 23נערך: מאי 24

@אדיר דחוח-הלוי

 

1) מורי אדיר, לא עמדתי על ההלכה. עשיתי נקודה אחרת - נקודה פילוסופית. כתבת שאין לעובר גדר של נפש. הנחתי, מתוך המשמעות הפשוטה של ​​המילים שלך, שאתה מתכוון שלעובר אין אופי מטאפיסי אונטולוגי של נפש (ומסיבה זו, לדעתך, אין לעובר אופי הלכתי של נפש). התגובה שלי היא כי אנו רואים מן המילים הבאות ברמב"ם כי יש לעובר את האופי המטאפיסי אונטולוגי של נפש (כדי להיות מדויקים מבחינה פילוסופית, אנו רואים מן המילים הבאות ברמב"ם שלעובר יש מעמד אונטולוגי של חומר אשר מונפש על ידי נפש אנושי):

 

רמב"ם, מלכים, ט׳ ד׳ - "בן נח שהרג נפש - אפילו עובר במעי אמו - נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל."

 

עובר הוא תמיד נפש (ליתר דיוק, עובר הוא תמיד ישות של גוף ונפש). זוהי עובדה אונטולוגית של טבע המציאות החלה על כל העוברים - בין אם העוברים האלה נמצאים באמהות יהודיות או באמהות גוייות. זוהי עובדה טבעית אונטולוגית השייכת לחוקי הבריאה. הפיזיקה והמטאפיזיקה אינם משתנים בהתאם לדת.

 

2) עכשיו לגבי ההלכה, הבה נביט שוב ​​על דברי הרמב"ם כאן:

 

"בן נח שהרג נפש - אפילו עובר במעי אמו - נהרג עליו וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפי ארי או שהניחו ברעב עד שמת הואיל והמית מכל מקום נהרג וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו מה שאין כן בישראל."

 

זה מעלה את התופעה המסקרנת הבאה: הרמב"ם טוען שעובר, מנקודת המבט של המטאפיסיקה, הוא כמובן בעל מעמד אונטולוגי זהה ליהודים ולגויים - כלומר, גם ליהודים וגם לגויים, העובר הוא נפש. אבל הרמב"ם עדיין מחזיק, כפי שאנו רואים בבירור מן ההבחנה שהוא מדגיש בהלכה זו, ומהלכות אחרות במקומות אחרים ברמב"ם, שמנקודת המבט של ההלכה יש נסיבות שבהן מותר ליהודי להפיל נפש כזה, דהיינו עובר, אבל גוי, בנסיבות זהות, יהיה אשם ברצח על אותו פעולה.

 

2א) השאלה היא, באיזה נסיבות מותר ליהודי להפיל עובר, ואילו גוי, בנסיבות זהות, יהיה אשם ברצח?

 

 

טען תגובות נוספות

יישר חילך לאורייתא!

הצגת את הדברים באופן בהיר ונהיר.

 

רק רציתי להעיר או לשאול לגבי מה שכתבת:

"ברם, בהלכה אחרת רבנו מרחיב את הגדרת "נפש" גם לעובר שרק הוציא את ראשו, שהרי רבנו פוסק שם (א, ח–ט), כי אשה מעוברת אשר מתקשה ללדת, והעובר מסכן את חייה – מותר להרגו לכתחילה כל עוד לא הוציא את ראשו, אך ברגע שהוציא את ראשו, אסור להרגו כדי להציל את חיי האשה מפני "שאין דוחין נפש מפני נפש", והנה לשון רבנו:

 

"[...] הרי זו מצות לא תעשה שלא לחוס על נפש הרודף. לפיכך הורו חכמים שהעֻברה [=המעוברת] שהיא מקשה לילד מותר לחתוך את העובר במעיה, בין בסם בין ביד, מפני שהוא כרודף אחריה להרגה. ואם משהוציא ראשו אין נוגעים בו, שאין דוחין נפש מפני נפש, וזה הוא טבעו של עולם"."

 

 

האם אין הלכה זו שאין דוחין נפש מפני נפש אמורה רק בתינוק בן תשעה חודשים? כי לפני כן כתב רבינו שכל הנולד קודם לכן נחשב נפל.

 

"אחד ההורג את הגדול או את הקטן בן יומו, בין זכר בין נקבה, הרי זה נהרג עליו אם הרג בזדון או גולה אם הרב בשגגה, והוא שכלו לו חודשיו. אבל אם נולד לפחות מתשעה חודשים – הרי הוא כנפל עד שישהה שלושים יום, וההורגו בתוך שלושים יום אינו נהרג עליו".

 

או שאפשר לומר שנחשב נפל לעניין רציחה בדיעבד אבל לכתחילה אין לנגוע בו אפילו במקרה שמסכן את אמו. מה דעתך?

הלכה זו שנאמר בה (א, ט): "שאין דוחין נפש מפני נפש", מובאת בפרק הראשון.

ההלכה השנייה שנאמרו בה הגדרות "נפל", מובאת בפרק השני (ב, ו).

 

כלומר, הלכת "אין דוחין נפש מפני נפש" היא כללית בכל עובר, שהרי היא נכתבה בפרק הראשון לפני הלכות הגדרות ה"נפל" שנאמרו בפרק השני.

 

ולכן, נראה אפוא שיש שתי הגדרות נפש:

 

א) הגדרה הלכתית: כל עובר ששלמו לו תשעה חודשי היריון או שחי שלושים יום -- אינו "נפל" ולכן הוא בגדר "נפש" וההורגו נהרג עליו.

 

ב) הגדרה מוסרית: כל שהוציא את ראשו ממעי אמו, אם הוא בגדר "נפל" -- ההורגו אינו נהרג עליו כי סוף סוף הוא בגדר "נפל", אך אסור להרגו מן התורה כי הוא כבר בגדר "נפש" מבחינה מוסרית.

 

נמצא, שעובר יכול להיות מוגדר כ"נפל" ויחד עם זאת מוגדר כ"נפש" מבחינה מוסרית, כלומר שמי שהורגו עובר על איסור תורה אף שאינו נהרג על כך.

אצטרך להתיישב עם החילוק הזה, כי איך ייתכן שיהיה איסור מהתורה ובכל זאת אדם לא יענש בשום עונש, הרי התורה לא חילקה בשום מקום בין רוצח כזה או רוצח כזה, לכל רוצח נפש במזיד יש אותה הלכה, ולחילוק שהטלת אין רמז. לכן אני מתקשה בהגדרה המוצעת.

החילוק שהצעתי עולה באופן די ברור מן ההלכות, לא משנה איך תגדיר אותו הוא קיים.

זאת ועוד, מצאנו מקום שאדם עובר על איסור מן התורה ועדיין אינו נענש בשום עונש מן התורה.

ראה לדוגמה הלכות מאכלות אסורות (ג, ה) בעניין חצי שיעור אסור מן התורה, ואף-על-פי-כן אין לוקין עליו מן התורה, אלא מדברי חכמים:

 

[ה] "אף על פי שחלב בהמה טמאה וביצי עוף טמא אסורין מן התורה, אין לוקין עליהן: שנאמר "מבשרם לא תאכלו" (ויקרא יא,ח; דברים יד,ח)--על הבשר הוא לוקה, ואינו לוקה על הביצה ועל החלב; והרי האוכל אותן כאוכל חצי שיעור--שהוא אסור מן התורה, ואינו לוקה. אבל מכין אותו מכת מרדות".

 

והוא הדין כאן, שיש כוח לחכמים להלקות אותו מכת מרדות על שעבר על דברי תורה.

כך שבוודאי אינו יוצא פטור בלא כלום, ואף אם לא יקבל עונש מבית דין, הקב"ה יעניש אותו.

Newest Posts
  • כתלמידי הרמב"ם מה צריכה להיות הגישה שלנו לשפת היידיש? 1) זה נכון ששפה זו הייתה ועודנה שפת האם והשפה העיקרית של לימוד בעל-פה של היהודים האירופאים הפגאניים במשך מאות שנים, אבל זה גם נכון שכשיהודים בתקופת התנ"ך והחז"ל דיברו בדרך כלל בעברית ובארמית הם השתמשו בלשונות האלה לכל מיני התנהגות חוטאת. עם זאת, בוודאי שלא נטען שמסיבה זו עלינו לגנות ולהשליך עברית וארמית. אז מדוע עלינו להתייחס ליידיש אחרת? 2) בנוסף, הזוהר ורבים מכתבי האריזול הם בארמית, וכתבים קבליים וחסידיים רבים נכתבים בעברית; עם זאת, בוודאי שלא נטען שמסיבה זו עלינו לגנות ולהשליך עברית וארמית. אז מדוע עלינו להתייחס ליידיש אחרת? 3) יתר על כן, אנו יודעים גם כי הרמב"ם כותב בהערותיו על פִּיוּטִיוּת בחתונות שמה שחשוב אינו השפה הספציפית אלא התוכן. 4) כנקודה נוספת, הרמב"ם קובע כי מותר לכתוב ספר תורה ביוונית עתיקה, והוא אומר את זה אף על פי שזו הייתה שפתו של עם יווני קדום שעסק ברשימת רעות אינסופית. אולי נראה שגם זה מרמז כי אין לגנות ולהשליך את יידיש רק משום ואע"פ שזו השפה הייתה ועודנה שפת האם של היהודים האירופאים הפגאניים במשך מאות שנים - ושבאמצעותה הם עסקו בעל-פה, והפיצו בעל-פה, את הרעל האלילי שלהם, כפי שהם ממשיכים לעשות כיום.
  • כשמשהו טוב קורה, נהוג לרבים בימינו להכריז 'ישתבח שמו!' 1) האם זה תרגול טוב? 2) מה, אם בכלל, הביטוי המקביל בו השתמשו אנשים בתימן? 3) מה, אם בכלל, הביטוי המקביל שהרמב"ם מייעץ לנו להשתמש בו?
  • היכן הרמב"ם כתב דבר בסגנון שאין לקבל את מה שלא מתקבל על השכל. אני זוכר שרבי שמואל בן חפני גאון כתב דברים בסגנון, אבל אם אני לא טועה אף הרמב"ם כתב דברים דומים.
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!