מאי 12

האם מותר להתחתן ליותר מאישה אחת בו זמנית?

17 תגובות

נערך לאחרונה: מאי 13

1) על פי הרמב"ם, האם גבר יהודי, כיום, יכול להיות בנישואין לשני נשים, או יותר, באותו זמן?

 

2) אם התשובה היא כן, האם זה אומר שזה מותר מבחינה הלכתית, אבל זה עדיין עדיף, לדעת הרמב"ם, לא לעשות זאת - אם בימינו, בעבר, או בעתיד - מבחינה השקפתית? או האם זה אומר שזה מותר מבחינה הלכתית ללא בעיות כלשהו גם מבחינה השקפתית?

במלים אחרות, על פי הרמב"ם, האם בעל ואישה אחת הם המבנה המשפחתי האידיאלי ביהדות? אם התשובה היא כן, היכן אומר הרמב"ם זאת?

 

3) על פי הרמב"ם, האם חרם דרבינו גרשום לגיטימי?

מאי 13נערך: מאי 14

1. בוא ניתן להלכה לדבר (אישות יד, ג): נושא אדם כמה נשים אפילו מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת אלא כל אחת ואחת לעצמה. וכמה היא עונתן, לפי מנין, כיצד פועל שהיו לו שתי נשים יש לזו עונה אחת בשבת ולזו עונה אחת בשבת, היו לו ארבע נשים נמצאת עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שבתות, וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים. לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יתר על ארבע נשים אע"פ שיש לו ממון הרבה כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש.

 

 

2. תלוי מה הכוונה שלו. אם הכוונה היא להנאה מינית ('החוש הממשש אשר הוא חרפה לנו') אז בוודאי שזה לא אידיאלי. אבל אם יש לו כוונות טובות בכך, להרבות זרע יהודי כשר שהולך בדרך ה', להחזיק מנהג אבותינו וכו', אז יש בזה אפילו מצווה. קצרו של דבר, הכל תלוי בכוונתו של אותו אדם. באותו אופן, יש להתייחס להימצאות עם אשה אחת בלבד, אם הכוונה שלו בזה היא כדי ליהנות בלבד אז זה לא אידיאלי לפי רבינו, אבל אם הכוונה שלו לעשות רצון האל, אז זה רצוי מאוד.

 

וראה מו"נ:

ב, לו;

ב, מ;

ג, ח;

ג, לג.

 

וראה פי' המשניות לרבינו סנהדרין ז, ד:

"ומותר לאדם לבוא על אשתו שלא כדרכה ודרך אברין או איך שירצה, וכך היתה תשובת אחד החכמים לאשה ששאלתו על כך, אמר לה התורה התירתך לו. וכבר רצה אחד החכמים לקבוע שיש בזה מן הגנאי שיהא האדם עושה עם אשתו מעשים אלו או שישמש עמה באותם האופנים שעושים ההמון לרוב התאוה, כגון מה שהזכרנו משכב הפוך ונשוק מקומות מסויימים בגוף וכיוצא בזה, ואמרו חולקים עליו וחכמים אומרין כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, ופסק התלמוד בזה הלכה כחכמים. אבל על אף שכל זה מותר כמו שאמרנו, החסידים הצנועים מתרחקים מכל הדברים הבהמיים האלה ומגנים אותם ומגנים את אותם השמים כל מחשבתם ומאויים ענינים אלו. לפי שכיון שנתברר שמטרת המשגל היא קיום המין לא ההנאה בלבד, ולא ניתנה ההנאה בכך אלא כדי לעורר את בעלי החיים אל המטרה העיקרית שהוא העמדת הזרע, והראיה הברורה לכך הפסקת התאוה והעדר ההנאה אחר יציאת שכבת הזרע, כי למען זה בלבד נתעוררו הטבעים, ואלו היתה המטרה התענוג כי אז היתה ממשיכה ההנאה כל זמן שירצה האדם ליהנות, ואין הדבר כן. ולפיכך מטרת החסידים היא מטרת הטבע בלבד, והחכמים משבחין את זה ומחבבין אותו וקורין למי שמטרתו כן מקדש עצמו בשעת תשמיש, והוא שיתכוון לפלוט העודף בלבד ואמרו שזה ממה שמוסיף בבנים טהרה ופרישות ויושר מדות. וכבר הגדילו בשבח אחד החכמים שהיתה לו אשה שיש בה מומים ניכרים וגלוים והוא לא ידע בכך מפני שמחשבתו היתה עסוקה במה שמתעסקים בו החסידים הטהורים, ובשעה שהוא נצרך לה אין מטרתו אלא מטרת הטבע בחכמה האלהית, ואין זה סותר למה שקדם באמרם כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו עושה, לפי שדרכי האסור והמותר זולת דרכי המגונה והרצוי והאהוב, ואיך צריך לנקוט בדרך הצניעות וההפלגה בפרישות."

 

ושם (ז,ד):

"ואסרו חכמים שיבוא האדם על אשתו לאור הנר, ואין בזה עונש. ואסרו שיבא אדם על אשתו בשווקים או בגנות ובפרדסים וכיוצא בהם מן המקומות שאינם בתי מגורים וחייבו בכך מכת מרדות. ומתעבים את התשמיש ביום. ורבוי התשמיש, וריבוי הנשים, ונשואי בת עם הארץ, או לקחתו לחתן, ונשואי פחותה מבת שתים עשרה שנה, ונשואי צעירה לזקן, או זקנה לבחור כל זה מרוחק בתורתינו."

 

הדבר הזה צריך עיון לאור מה שכתב במשנה תורה, ונבחן את הדברים שכתב שם לאור דבריו במשנה תורה:

 

1) אסרו חכמים לשמש לאור הנר. עונש: אין עונש. משנה תורה: זהה.

 

2) אסור לבוא על אשתו בשוק. עונש: מכת מרדות. משנה תורה: זהה.

 

3) מתעבים את התשמיש ביום. עונש: אין. משנה תורה: שינוי, אסור.

איסו"ב כא,י:

"וכן אסור לישראלי לשמש מטתו ביום, שעזות פנים היא לו""

 

 

4) וריבוי התשמיש - מרוחק בתורתינו: (שווה עם משנה תורה)

משנה תורה איסו"ב כא, יא: "אין דעת חכמים נוחה למי שהוא מרבה בתשמיש המטה ויהיה מצוי אצל אשתו כתרנגול, ופגום הוא עד מאד ומעשה בורים הוא, אלא כל הממעט בתשמיש הרי זה משובח, והוא שלא יבטל עונה אלא מדעת אשתו, ולא תקנו בראשונה לבעלי קריין שלא יקראו בתורה עד שיטבלו אלא כדי למעט בתשמיש המטה. "

 

5) ריבוי הנשים - מרוחק בתורתינו. (שונה ממשנה תורה)

משנה תורה: מותר לכתחילה עד ארבעה. מעבר לארבעה ציווי חכמים שלא יעשה כך אע"פ שמותר מהתורה.

אישות יד, ג:

"נושא אדם כמה נשים אפילו מאה בין בבת אחת בין בזו אחר זו ואין אשתו יכולה לעכב, והוא שיהיה יכול ליתן שאר כסות ועונה כראוי לכל אחת ואחת, ואינו יכול לכוף אותן לשכון בחצר אחת אלא כל אחת ואחת לעצמה. וכמה היא עונתן, לפי מנין, כיצד פועל שהיו לו שתי נשים יש לזו עונה אחת בשבת ולזו עונה אחת בשבת, היו לו ארבע נשים נמצאת עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שבתות, וכן אם היה מלח ויש לו ארבע נשים תהיה עונת כל אחת מהן פעם אחת בשתי שנים. לפיכך צוו חכמים שלא ישא אדם יתר על ארבע נשים אע"פ שיש לו ממון הרבה כדי שתגיע להן עונה פעם אחת בחדש. "

 

6) ונשואי בת עם הארץ: - מרוחק בתורתינו. (שווה עם משנה תורה)

איסו"ב כא, לב: "לא ישא אדם בת עמי הארץ שאם מת או גולה בניו עמי הארץ יהיו שאין אמן יודעת כתר התורה.

 

7) או לקחתו לחתן - מרוחק בתורתינו (שווה עם משנה תורה)

איסו"ב כא, לב: "ולא ישיא בתו לעם הארץ שכל הנותן בתו לעם הארץ כמי שכפתה ונתנה לפני הארי."

 

8) ונשואי פחותה מבת שתים עשרה שנה- מרוחק בתורתינו: (לא מצאתי כרגע במשנה תורה)

והשווה:

אישות ב, א: "הבת מיום לידתה עד שתהיה בת שתים עשרה שנה גמורות היא הנקראת קטנה ונקראת תינוקת.

איסו"ב כא, כה: "ואסור להשיא אשה לקטן שזה כמו זנות היא.". והשווה עם הסעיף הבא.

 

9) ונשואי צעירה לזקן - מרוחק בתורתינו: (שווה עם משנה תורה)

איסו"ב כא, כו: "ולא ישא זקן ילדה שדבר זה גורם לזנות."

 

10) או זקנה לבחור - מרוחק בתורתינו: (שווה עם משנה תורה)

איסו"ב כא, כו: "ולא ישא בחור זקנה... שדבר זה גורם לזנות."

 

 

אם כן, מצאנו כאן בעיקר יוצא מן הכלל אחד והוא ריבוי הנשים. שבמשנה תורה מותר לכתחילה ואילו בפירוש המשניות כתב שזה מרוחק בתורתינו. ואכן כל מה שהזכיר שמרוחק בתורתינו אכן נאסר בהלכה כמו שהראינו, למעט ריבוי נשים. לכן, אפוא, יש כאן כמה אפשרויות: א) רבינו חזר בו. ב) הכוונה לריבוי נשים מעבר למותר בהלכה. ג) פירוש המשנה עוסק בריבוי נשים למלך - ראה הלכות מלכים ג, ב (פחות מסתבר). ד) פירוש המשנה עוסק במי שמרבה נשים לשם תאווה. כהערת צדדית, ממה שכתוב בתורה "ולא ירבה לו נשים" (וגם שם הכוונה עד 18 נשים), אנחנו למדים שדווקא למלך זה מרוחק בתורתינו, וגם אז כשיש לו יותר מ-18... אם זה היה מרוחק מהתורה לשאת ארבע נשים (וגם זו חומרא של חכמים, כי מהתורה מותר לשאת ללא הגבלה נשים), הוא לא היה עובר על זה בשתיקה, כשם שלא עבר על השאר.

 

בהא נחתינן ובהא סלקינן: הכל תלוי בדעתו ובכוונתו של אדם. אם כוונתו לשם שמים, זה מצב אידיאלי. ואם אין כוונתו לשם שמים, אז אפילו אשה אחת זה לא מצב אידיאלי.

 

3) לפי הבנתי אסור לרב במקום ספציפי לתקן תקנה אחת לכל עם ישראל, כי את זה רק הסנהדרין יכול לעשות. לעומת זאת, תקנות מקומיות נראה שאפשר במקום שכולם מקבלים עליהם את מרות אותו מתקן ובמקום שאותו מתקן לא מקולקל בעצמו (כמו הרבנות). הרמב"ם בעצמו תיקן תקנות במצרים למשל. הבעיה היא שבקרב קהילות מסוימות, תקנה אחת שמתחילה במקום אחד מתפשטת כאש בשדה קוצים, ותמיד זה לחומרה. כך אירע עם התקנה של האורז והקטניות בפסח, וכך אירע עם תקנות ר' גרשום שהתחילו בעיר מסוימת באשכנז ובסופו של דבר הגיעו לישראל... (ללא הצלחה וקבלה גמורה מצד כל תושביה, צריך לציין).

 

וכעת נראה מה ההתייחסות של הרמב"ם לנושא הזה בתשובות שמייחסים אליו:

 

מקור ראשון:

שו"ת הרמב"ם סימן מ"ה:

שאלה ילמדנו רבנו בדבר בר ישראל, אשר לו אשה, שהיא עמו שנים מספר... ולזאת האשה הנזכרת בשטר הכתובה, הכתוב לה על בעלה זה, דלא למיסב עלה אתתא... ואי נסיב עלה אתתא אחריתי או שישהי גביה אמתא דסניא קמה [או שישאיר שפחה השנואה עליה], קביל עליה דלשקול לה מאוחריה עד גמרא [קיבל עליו לשלם לה את המאוחר במלואו]... יורנו הדרתו, האם מותר לו לישא (אשה) אחרת, באופן שתשאר האחרת תחת רשותו, כדי שלא תחפז למכור החלק, אם לאו. ויבאר לנו, מה חיוב (הדין) בכל עניין ועניין, באר היטב ושכרו כפול.

 

התשובה אסור לו לישא (אשה אחרת) עליה, אלא ברשותה או אחרי שפרע המאוחר. ורשאי הוא למונעה מלימוד התינוקות [וכתב] משה."

 

ניתוח המקור הראשון:

בכתובה יש סיכום לא מוחלט שהאיש לא ישא אשה שניה, כי נזכרת שם אפשרות שהוא ישא אשה שניה ואז הוא יצטרך לשלם . ניתן להסיק בזהירות כי ישנה אפשרות שאיש ואישה יסכמו ביניהם בכתובה שהוא לא ישא יותר מאשה אחת. וגם אז, מציין הרמב"ם שהוא יכול לשאת אישה ברשותה או לאחר שישלם לה, וכל זאת כאמור מאחר שהם סיכמו כך. נכון לעכשיו על פי שו"ת זה, אפשר אפוא לסכם שני דברים: א, ייתכן שלפי הרמב"ם מותר לסכם שלא לשאת אישה שניה אלא אם כן ישלם לה או יפצה אותה באיזשהו אופן. ב. אם לא סיכמו בפירוש, מותר לו לשאת אישה שניה כמו ההלכה הכתובה במשנה תורה.

 

 

 

מקור שני:

שו"ת הרמב"ם סימן רלד:

"שאלה ועוד יורנו אדוננו, יהי שמו לעולם, בדבר מנהג קהל נא אמון בכתובות, שמתנים על האיש, שלא ישא על אשתו (אחרת) ולא יקנה שפחה השנואה לה, ואם יעשה דבר מזה, חייב הוא לפרוע הראוי לה, אף על פי שהיא תבעה להפרד ממנו ולא הוא, ואין לו למונעה בשום פנים ואופן. האם יש לו אחר זה התנאי לקנות שפחה שנואה עליה ושתדור עמה ושימנע אשתו מלהפרד (ממנו), אם לאו והתנאי קיים והוא חייב לגרשה, ואם תתבע זאת, יפרע לה הראוי לה, כפי מה שחייבו התנאי הנוהג במדינה?... (ראו שם באריכות)

 

תשובה כל התנאים הנזכרים קיימים ומורים על פיהם... וכתב משה."

 

ניתוח מקור שני: כמו במקור הראשון, גם כאן אנחנו יכולים ללמוד שאין בעיה לסכם בכתובה שלא לשאת אישה שניה. הרמב"ם לא מוחה בכך, וכנראה שדעתו הייתה נוחה מכך.

 

מקור שלישי:

 

שו"ת סימן שע"ב:

שאלה אדם נשא אשה אחת וכתב עליו בכתובה התנאי אשר נוהגים בו בני אדם שהוא זה (הערת בלאו: נוסח תנאי זה הובא לעיל ת' מ"ה ונמצא גם בכתובה קראית אצל מאן ח"ב רי"ב, התנאי נזכר גם ת' ר"ב ושע"ג, ושם נאמר שהוא מהתנאים הידועים ונהוגים במצרים, עי' ת' הרי"ף סי' ק"כ ות' ר"י מיגאש סי' קכ"ט, אסף ס' השטרות לרה"ג עמ' ס"ז, ועי' בספרו האנגלי של ל' מ' אפשטיין על הכתובה (ניו יורק אלף תשע מאות עשרים ושבע) עמ' רע"ב ה ועוד) ועוד קבל עלוהי נמי דלא למיסב עלה איתתא אחריתי ודלא לאשהויי גביה אמתא דסניא לה קמה ואי נסיב עלה אתתא אחריתי או אשהי גבי' אמתא דסניא קמה קביל אנפשיה דלישקול לה מאוחרא דילה עד גמרא...

 

לא אעתיק את התשובה מכיון שהיא עוסקת בתנאי השני של הכתובה לגבי השפחה, אבל בכל אופן ראינו שהמנהג לגבי נשיאת שתי נשים נזכר בשאלה כבדרך אגב.

 

 

מקור רביעי:

שו"ת הרמב"ם סימן שע"ג:

 

שאלה יורנו גאונינו אדונינו משה הרב הגדול אור העולם ופלאו ממזרח שמש עד מבואו ירום הודו למעלה למעלה. בראובן נשא לאה והתנה על עצמו בכתובה התנאים הידועים ונהוגים במצרים והוא שלא ישא על אשתו אשה אחרת ושאם ח"ו (?) ינשא עליה יפרע לה המאוחר ויפטרנה בגט אעפ"י דאיהי בעיא למיפק ואיהו לא בעי לאפוקה... יורינו מורינו אם חייב לפרוע המאוחר כשייבם או לא ושכרו כפול מן השמים.

 

תשובה (הערת בלאו: בשו"ת ב"י שציינתי מפקפק אם התשובה היא להרמב"ם והעלה דאולי בילדותו שנאה ובזקנותו בחבורו חזר בה, עי' במבוא) ... וכך הוא פסק ההלכה כרבינא הנה מכאן שנאמר שלא התנה זולתי על מה שעלה בדעתו וכן מפורסם מזה התנאי אשר יתנו בני אדם הוא שלא יתבע אשה אחרת וישא אותה על אשתו מרצונו ורצונו או להזיקה או ליופי האחרת בעיניו, הנה נראה ברור מהמעשה הזה שלא נדון על נוסח לשון התנאי ולחייב כל מה שיראה ממנו אעפ"י שהתנה עליו כל אונסא דמתיליד עם כל זה החיוב הוא כפי מה שיראה לנו אומדן דעת האיש המתנה על עצמו במה שאינו מחוייב ולא נחייבהו אלא במה שנאמת ונברר שהיה כונתו ורצונו עת התנאי וידוע וגלוי מתנאי זה שנהגו העולם לכותבו שהכונה היא שלא ישדך ולא יקדש אשה אחרת וישאנה על אשתו ברצונו או לצרור עליה או שמצא אחרת טובה ומצאה חן בעיניו, ולא יוכל שום אדם לומר שזה האיש המתנה עלה על לבו עת הנישואין שימות אחיו בלא ולד ותפול לו אשת אחיו לייבום ועם כל זה התנה על עצמו ואין ספק דדבר זה מילתא דלא שכיח ונתברר מזה המעשה שכל מילתא דלא שכיח היא חוץ מהתנאי אעפ"י שלשון נוסח התנאי כולל הדבר ההוא. ומה שיראה לי בבירור מוחלט באמת ששום אדם לא יחלוק על דין זה כי אם מי שיהיה רחוק מההשערה וההקש או שאינו נזכר לזה המעשה. והמקום ברוך הוא יצילנו משגיאות ויצליחנו. וכתב משה ב"ר מימון זצ"ל.

 

ניתוח המקור הרביעי:

הרמב"ם מציין שהמנהג הזה לא מפקיע מצוות ייבום, וכן כל דבר דבר שאינו שכיח (למשל אם היא חלתה והפכה לצמח).

 

 

מקור חמישי:

שו"ת סימן שמ"ז:

הערת בלאו: התקנה הועתקה מל' ערבית בתשובות מהר"ם אלאשקר ששלח לקהל קאנדיאה והם שמרו עליו בס' התקנות שלהם, בן חנניה שנה ה' ע' קס"ח מקובץ מת' ר' יצחק חן לב"ת שאלתיאל בקנדיאה.

 

תקנות חדשות שתקן רמב"ם ז"ל משום תקנת בנות ישראל והם שלא נשיא אשה לנכרי בכל ארץ מצרים עד שיביא ראיה שהוא בלתי נשוי (עי' ה' איסורי ביאה פכ"א הכ"ט לא ישא אדם אשה במדינה זו ואשה במדינה אחרת וכו'. בלאו) או ישבע בחומש על זה ואם יש לו אשה יכתוב לה גט ואז נשיאנו פה וכל נכרי שישא אשה פה ורצה לצאת לארץ אחרת לא נניחנו ללכת אפי' שנתרצתה אשתו בזה עד שיכתוב לה גט וימסרנו בידה ויתנה בזמן כפי מה שיתפשרו ביניהם או שנה או שנתיים או ג' שנים לא יותר מזה. וכתב משה.

 

 

ניתוח המקור החמישי:

בתלמוד נאמר לא ישא אדם אשה במדינה זו ואשה במדינה אחרת כדי שלא יווצר מצב שהילדים של האחת יתחתנו עם ילדים של השניה ויעברו על גילוי עריות, והרמב"ם פסק את זה להלכה באיסו"ב כא, כט. הרמב"ם למעשה תיקן לפי עדות זאת, שאדם זר ('נכרי') לא יישא אישה אחרת במדינתו, אלא אם כן לא נשוי במדינה אחרת, כפי דין התלמוד. כך שלמעשה לא בדיוק מדובר בתקנה אלא יותר בבדיקת הדבר וחיזוק ההלכה. לא מדובר כאן במשהו חדש ולא נזכר כאן שהוא תיקן שלא לשאת אישה שניה במקומו או במקומות אחרים.

 

 

מקור שישי:

אגרות ליפסיא החשודות כמזויפות (ח"ב דף מ.), אבל תשובה זו ברוחה, לכאורה נראית מהימנה:

שם הוא מעיד על הצרפתים "וכל אחד מהם על הרוב יקח שתי נשים עד שלא יהיה קבע מחשבם אלא בתשמיש ובאכילה ובשתיה ובשאר הנאות הגוף ולא בדבר אחר ויאמינו כי השם יתברך קרוב להם ושומע להם מזה".

 

ניתוח המקור השישי:

בהנחה שהתשובה הזאת אותנטית, לא נזכר כאן כל איסור לשאת אישה שניה, ומדברי הרמב"ם משתמע תיעוב לכך רק כאשר המטרה היא להתעסק בהנאות הגוף ובתשמיש. בדיוק כשם שמתעסקים באכילה ובשתיה ובשאר הנאות הגוף. במשנה תורה אין בדיל של תיעוב לכך, בשונה מדברים אחרים, וזה מסביר את דעתו של הרמב"ם.

 

(אגב, האגרת הנ"ל תמוהה לאור קיום חרם דר' גרשום, הרי לכאורה בצרפת כבר פשטה תקנת ר' גרשום! ייתכן שכונתו לסביבות צרפת: הרשב"א (שו"ת ג, תמו) כותב

"... ומ"מ, בין תקן בין לא תקן, אותה תקנה לא פשטה בכל גבולותינו, ואף לא בגבולות פרובינצה הסמוכים לצרפת, לא שמענו שפשטה; ומעשים במקומינו בתלמידי חכמים ואנשי מעשה, שנשאו אשה על נשיהם, ואחרים רבים, ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם".)

 

 

כעת נשאלת השאלה, האם דרכה של קהילת מצרים היא הדרך האידיאלית בפירוש והבנת התורה? כנראה שלא כל-כך. ראיות רבות לכך שהמצרים עשו דברים שאינם לפי התורה, בין בנושא היטהרות נשים על ידי רחיצה במים (ולא על ידי טבילה) ובין בנושא גידול הפיאות שהרמב"ם העיר על זה שזה מיותר (אבל לא אסור). יותר סביר להניח שהמנהג שלא לשאת שתי נשים מקורו במנהג הקראים במצרים שהשפיע על היהודים הרבנים המעטים יחסית שהיו שם. מנחם כשר מציין במצרים היו קראים רבים שהאמינו שמדין התורה אסור לשאת יותר מאשה אחת. (מילואים לתורה שלמה כרך יז, עמוד רנז) הסיבה שלהם הייתה מהכתוב במקרא "ואשה אל אחותה לא תקח...". בספר לקח טוב הקדמון בפרשת כי תצא (דף לה עמוד ב), בפירושו על הפסוק "כי תהיין לאיש שתי נשים", (דברים פרק כא פסוק טו), "כמה טעות טעו הקראים שאמרו ואשה אל אחותה לא תקח, אלו שתי נשים, ודבר זה בתורה ובנביאים ובכתובים, שהיו ישראל נושאים שתי נשים, ובפנינה כתב (ש"א א) וכעסתה צרתה גם כעס". ככה שהמנהג הזה מריח לא טוב בכלל. ייתכן שהרמב"ם לא ראה בזה איסור אבל דעתו לא הייתה נוחה מכך.

 

קיימות עדויות מכל רחבי העולם על נישואים פוליגמיים בתקופות האלה, על ידי תלמידי חכמים, מספרד, פרובאנס (צרפת), מרוקו, תימן ועוד. יש בזה להעיד ולחזק את ההשערה שהמקור למנהג הזה הוא בקרב הקראים.

 

 

ביבליוגרפיה:

1) שידוכין ואירוסין על-פי תעודות מן הגניזה הקהירית- אמיר אשור, תל אביב.

2) הסכמי קדם- נישואין במשפט העברי - איילת סגל, בר אילן.

3) נעזרתי במקורות הרבים שהובאו כאן. וראו גם בתגובה לתגובה זו.

 

 

וה' יצילנו משגיאות.

 

ועוד קצת על ההגמוניה (קרדיט: נישטאיך)

 

"בקרב יהודי תימן היה מקובל לשאת אשה נוספת, ובפרט כאשר האשה לא יכלה להוליד, או שלא ילדה בנים זכרים.

יעקב ספיר היה "משולח", שיצא בשליחות עדת הפרושים שבא"י בשנת תרי"ח, ושהה בשליחותו בחו"ל במשך קרוב לחמש שנים, שבהם עבר במצרים, עדן, תימן, הודו, אוסטרליה, ניו זילנד וציילון, (בשנת תר"ך כשהגיע למלבורן שבאוסטרליה, הוא מצא שם משולח אחר מא"י בשם חיים צבי שניאורסון, שהגיע כדי לאסוף כספים עבור המוסד "כולל חב"ד", בין "החסיד והמתנגד" התפתחה מלחמה, מלאה בהאשמות והשמצות, שאף הגיעה לעתונות המקומית, וגרמה לחילול השם, (ראו את  סיפור מלחמתם בספרו של ישראל קלויזנר: "רבי חיים צבי שניאורסון: ממבשרי מדינת ישראל", מוסד הרב קוק, ירושלים, תשל'ג - 1973).

ספיר תיאר את מסעותיו בספר בן  שני חלקים בשם "אבן ספיר", שיצא לאור ע"י הוצאת "מקיצי נרדמים", (ח"א י"ל בליק בשנת תרכ"ו, וח"ב במגנצא בשנת תרל"ד), ומסעו בתימן בשנת תרי"ט מתואר בספר בפרק "חדרי תימן", (ח"א עמודים מח-קיא), מסעותיו בתימן ועדן נדפסו גם ע"י א' יערי עם מבוא והערות בשם "מסע תימן", ירושלים שנת תש"ה.

יעקב ספיר הדגיש בראש הקדמת החלק הראשון של ספרו, שהוא יתאר את העובדות שראו עיניו כפי שהיו, ולא ייפה אותם, כדי "לכסות דבר פשע, גם מאחינו בשרנו, ולהעלים ולכבוש דבר אמת".

כשהוא כותב על מנהגי הנישואין של יהודי תימן, ("אבן ספיר" ח"א דף ס עמודים א- ב, "מסע תימן" עמודים פה- פו), הוא מספר על מנהגם להשיא ילדות קטינות, לגרש נשים בעל כורחן, ולשאת יותר מאשה אחת.

הוא כותב על מנהגם להשיא קטינות:

"... לאיש שתיים גם שלוש נשים, ומקנת כסף הינה לבעליהן, כי כן המנהג בארץ, אשר נשותיהם בכסף יקחו, (כמוהר הבתולות) מאביהן, לפי משפט הבנות, הטובה היא, אם יפת תואר, אם מיוחשות, לפיהן יתן הארוס  הנדה /הנדן/ לאביהם, אם לאמה אם לאחיה הגדולים- אם יתומה היא, (כאשר לפנים בימים קדומים) ואביה כטוב בעיניו יעשה  מהנדה /מהנדן/  אם לתתו בחיקו (כאכזר) ויאמר ברוך ה' אשר נתן לי בנות ואעשיר, ואם כאב רחמן הוא יעשה מזה קשוטין לבתו הכלה ויהיו נערכים עם כסף כתובתה, אבל חרפה היא לבתולה שתנשא בלי מוהר ומתן לאביה, כי נראה שאינה יפה וכשרה, ואין לה ערך דמים, ... והכל ביד האב לעשות עם בתו כרצונו, ימכרנה, יקדשנה גם בעודה קטנה, גם יקבל גיטה, או תמאן באין לה אב, ואם יתומה היא, בלי גם אם, היא ברשות אחיה יורש הנחלה, ... הבנות יתארסו גם בקטנותן, ואף פחות מעונת הפעוטות, פן יקדמנה אחר, ... והארוס ממתין לה עד שתהיה ראויה לאיש, (בת י"ב שנה), ואז עושים החתונה".

על מנהג התימנים לגרש את נשותיהם בעל כרחן, ולשאת אשה שניה הוא כותב:

"... האיש אשר אשתו לא תמצא חן בעיניו, או לא ילדה לו, או זקנה אשת נעוריו, ורוצה לקחת לו אחרת עליה, צריך לרצותה בדברים וברצי כסף, ואם לא תרצה, נושא בלי רשותה, או יגרשנה בעל כרחה, (והדיינים והגיטין מוכנים בנקל ובזול) ויקח אחרת, ע"כ רבים וטובים עושים כן, ולא ישרים ונכבדים עוברים דרך המוסר, אבל השער פתוח וקלים נבערים יבואו בו, ולכן אימה גדולה נופלת על כל הנשים, להוקיר בעליהן לעיניהם, כי אמנם לא זו הדרך להביא אהבה, מנוחה ונופש, לאיש חפץ בחיי אושר על הארץ. שקר חן אדמו שפתיים מאודם, אם הלב שחור כעורב. מה לשפתיים דולקים ללב רע? מה לעיניים מפיקות אהבה, ותוכה נחר לגחלי נקם? וכבר שומה מסורה זו בפי הקדמונים: "ולו שתי נשים, ולו הכין כלי מוות", כי לעולם לא ינוח ממרורות ולא ישקוט ממאורות, וסוף דבר תכלית שנאה שתיהן ישנאוהו, אשרי האיש אשר נפל חבלו בנעימים, מאשר הוכיח לו ה' אשה כלבבו, ולא יוסיף שנות עמה עליה בחייה".

גם כאשר התימנים עלו לארץ, היו מהם שהמשיכו לנהוג כפי שנהגו בארץ ממנה באו, והיו שניסו למונעם מלשאת אשה שניה.

במכתב שכתב הרב קוק לוועד המושבה רחובות, ביום י' ניסן תרע"ב -28.3.1912, שנדפס באגרות הראי"ה, ח"ב עמוד עד, הוא כותב, שהוא נשאל ע"י "אחדים מתושבי המושבה", אם יש לכוף את התימנים לקבל עליהם את האיסור שלא לשאת אשה שניה?

 "אתכבד בזה לבקש את כבוד הוועד, להודיע בשמי לקהילת התימנים היושבים במושבה, ע"ד אשר שאלוני אחדים מהם, אם יש מקום לכוף אותם, לקבל  עליהם את האיסור שלא לקחת אשה על אשתו, כמו שאנחנו נהוגים ע"פ דרגמ"ה ז"ל, שאמנם כבר גיליתי את דעתי, שאן ביד כל אדם לכוף אותם לקבל עליהם איסור, שלא נהגו בו הם ואבותיהם, בכל זאת הזהרתים, שלא יסדרו קידושין למי שבא לשאת אשה על אשתו, כי אם  שיהיה לו רשיון ממני, או מאיזה ב"ד ורב מפורסם, דוקא אחרי שיקויים ויאושר הרשיון ההוא ממני. אקוה שיעשה כבוד הוועד למען  המצווה, ולהודיע את דברי אלה באופן רשמי, לקהלות התימנים שבמושבה, ולהודיעני ג"כ את תשובתם, אם קבלו עליהם את האזהרה הנ"ל".

גם עם קום המדינה, כשהיתה העלייה גדולה מתימן, ("עליית מרבד הקסמים"), היו ביניהם שהמשיכו לנהוג כפי שנהגו בתימן-להשיא  קטינות, ולשאת יותר מאשה אחת.

בימים י"ח - כ"א לחודש שבט תש"י, התקיימה בירושלים אסיפת רבנים ארצית, בראשות הרבנים הראשיים הרב הרצוג והרב עוזיאל, כדי לדון בבעיות השונות בדיני אישות, שהתעוררו בגלל העליות מהמקומות השונים, והרבנים החליטו פה אחד, לתקן מספר תקנות.

סימן ה' שבשו"ת היכל יצחק אה"ע א, (עמוד נא), עוסק בשאלת "כפיית גט" בנישואי קטינה:

"היות וגזרנו, מחרם, שאסור לישא אשה שהיא קטנה מגיל שש עשרה שנה ויום אחד, נשאלתי מה יהא דינו של מי שעבר ונשא והאשה תובעת ממנו גט, יש בידנו לכופו ע"י עונש מאסר לתת גט".

בתשובה זו הוסיף המו"ל הערה:

"אמר המביא לבית דפוס: לשם השלמת הענין הננו מביאים כאן את התקנות הנזכרות. הרבנות הראשית לישראל תקנות קבועות לגדרי אישות בישראל שנתקבלו פה אחד בכנוס הרבנים הארצי ב"ה. לרגל קבוץ גלויות מכל תפוצות הגולה, מקצוי ארץ ואיים רחוקים, שעולים לאלפים ורבבות, ומתישבים בארץ בחסד ה' עלינו הגדול, ומביאים אתם מנהגים קדומים שאינם הולמים לתקנות חכמים מרי דארעא דישראל שבעיקו"ת ירושלים תו"ב, ותקנות רבני הקהלות בישראל בעניני קדושין ונשואין ובעניני גיטין וגרושין יבום וחליצה, ודבר זה עלול להביא מחלוקת בישראל ולהרוס את שלום בית ישראל, לזאת מצאנו וראינו חובה לעצמנו לחדש תקנותיהם של רבותינו הקדמונים זצ"ל ולהוסיף עוד תקנות כאלה שהשעה מחייבת אותם מפני דרכי שלום ושלום הבית בישראל, שהם תופסים מקום יסודי לכל תקנות רבותינו הקדמונים, מימי משה רבינו ועד הדורות האחרונים לקהלותיהם. ברשות קודשא בריך הוא ושכינתיה, וברשות בית - דין של מעלה ובית - דין של מטה וברשות רבנן קדמאי מרי ארעא דישראל, ובהסכמת הגאונים הגדולים חברי המועצה המורחבת של הרבנות הראשית בישראל, גוזרים ומתקנים בתוקף תוה"ק ככל תקנות ישראל, שנעשו בישראל לקהלותיהם ולדורות עולם.

ד.       סדור קידושין, גיטין וחליצות דבר נהוג ומקובל בארץ - ישראל מפי מרנן ורבנן תקיפי ארעא דישראל הקדמונים זצ"ל, וכן נהוג ברוב קהלות ישראל שלא לסדר קידושין, נשואין, אלא ע"י מוסמכים וממונים לכך מטעם הרה"ר לישראל ולשכות הרבנות המקומיות ומשרדי הרה"ר שבכל עיר וכרך. תקנה זאת מיוסדת עפ"י דינא דתלמודא; כל מי שאינו בקי בטיב גיטין וקידושין לא יהא לו עסק עמהם. ולא כל אדם רשאי ליטול השם לעצמו ולאמר שהוא בקי בטיב קידושין וחליצות, אם לא שהוסמך לכך מפי הרה"ר והמקומית, וגם התמנה לתפקידים אלו. הלכה זאת כתבה רמ"א ז"ל יו"ד סי' רמ"ב ואה"ע סי' קנ"ד, (יש לציין שבדברי הרמ"א יו"ד סי' רמ"ב סעיף יד, ואה"ע סי' קנ"ד (סדר הגט א) שלפנינו, אין כל זכר לקידושין, אלא לגיטין וחליצות בלבד), והיא מקובלת בכל ארץ - ישראל בזהירות מרובה (עיין פתחי תשובה אה"ע שם ס"ק א'). ועל יסודה הננו גוזרים לאסור על כל איש ורב בישראל לסדר קידושין, נשואין, אם לא שהוסמך והתמנה לתפקידים אלה עפ"י כתבם וחתימת ידם של הרבמות הראשית שבערי אר"י. וכל העושה זאת שלא ברשות, הרי הוא פורץ גדרם של ראשונים כמלאכים ז"ל. בתוקף הטלת חרם על העובר ככל חומר תקנות הרבנים בישראל.

 א.  אסור לכל איש ואשה מישראל לקדש ולארס שלא בשעת חופה ובעשרה אחרי הרשמת הנשואין במשרדי לשכות הרבנות שבכל מקום. איסור זה רובץ בחרם חמור על כל איש מישראל שהוא נזקק לעדות קידושין - אירוסין אלה, והוא נחשב לחוטא פלילי שראוי להענש עליו. כל איש שארס לו אשה שלא בשעת חופה וקידושין כנ"ל, חייב לגרש ארוסתו זאת בגט כריתות כדת משה וישראל, אחרי תשלום פצויים ככל אשר יפסקו עליו בי"ד מוסמך מהרבנות הראשית לארץ - ישראל. ועד אשר יגרש ובתשלום הפצויים כנ"ל, חייב במזונותיה כפי אשר יטילו עליו בי"ד.

 ב.  (א) אסור לו לאדם מישראל לקדש לו אשה שהיא קטנה מגיל בת שש עשרה שנה ויום אחד, הואיל וקטנה מגיל זה היא מסתכנת בהריונה, סכנת מות לאם ולעובר, בזמננו שנתמעטו הדורות ונחלשו הכוחות, והואיל ומנשואין אלה עלולות לצאת תקלות ועגון, כמו שהוכח במקרים רבים. איסור זה חל גם על אבי הנערה שלא לקדש את בתו כשהיא למטה מהגיל הנ"ל.

(ב) אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס עם אשה שניה על אשתו הראשונה אם לא בהיתר - נשואין מאושר בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.

ג.    ברוב קהלות ישראל וכן בקהלות האשכנזים שבארץ, קבלו עליהם להלכה שמצות חליצה קודמת למצות יבום, וגם כששניהם, היבם והיבמה, רוצין ביבום, אין מניחים אותם ליבם. ובמקום שהיבם נשוי אשה, נהגו בכל המקומות שאין מניחים אותם ליבם. ובהיות ובזמננו ברור הדבר שרוב יבמים אינם מכוונים לשם מצוה, ומשום דרכי שלום ואחדות במדינת ישראל, שלא תהיה התורה כשתי תורות, הננו גוזרים על תושבי ארץ - ישראל ועל אלה שיעלו ויתישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצות יבום לגמרי, וחייבים לחלוץ, וחייבים במזונות יבמתם כפי מה שיפסקו עליו בי"ד עד שיפטרו את יבמתם בחליצה. איסור זה אפשר להתירו רק במסבות מיוחדות ועפ"י החלטת המועצה המורחבת בחתימת הרבנים הראשיים לישראל.

על כל קהלות ישראל הקיימות ואלך שתתקיימנה להבא בעזה"י, לשמור ולקיים את כל הכתוב בהם עד בוא גואל לישראל. ושומע לנו ישכון בטח, ושאנן מפחד רעה, ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב. ראשי הרבנים לישראל יצחק אייזיק הלוי הרצוג, בן ציון מאיר חי עוזיאל". (איתמר ורהפטיג, "תחוקה לישראל על-פי התורה", ח"ג עמ' 168, זרח ורהפטיג, "תקנות הרבנות הראשית", תחומין טו, עמוד 104, בנציון שרשבסקי "דיני ישראל", עמוד 447).

התקנות ששוכפלו בסטנסיל "בודאי הופצו", אך הרבנות הראשית מעולם לא פרסמה את התקנות בדפוס. (השופט ד"ר יצחק קיסטר, תורה שעל פה יב, עמוד נא).

התקנה שאסרה את הביגמיה קבעה:

"אסור לאיש ואשה מישראל לארס או להתארס, עם אשה שניה על אשתו הראשונה, אם לא בהיתר-נשואין מאושר, בחתימת הרבנים הראשיים לישראל".

תקנת הרה"ר שאסרה את הביגמיה, על "כל איש ואשה מישראל", (קרי: כל היהודים אזרחי או תושבי מדינת ישראל, ולא על יהודי העולם), לא היתה אלא החלת ה"חרם דרבנו גרשום" על בני כל העדות בישראל, מפני שעד אז היה החרם בתוקף רק על היהודים האשכנזים, בכל מקום שהם, ואילו רבני אסיפת הרבנים, כפו את ה"חרם" על הספרדים והתימנים, שלא קיבלוהו.

לפני קבלת תקנת הרה"ר, התקיים ויכוח בין הרבנים הראשיים - הרב הרצוג האשכנזי והרב עוזיאל הספרדי, אם יש צורך בתקנה, כדי לאסור ריבוי נשים, או שאפשר לסמוך על המנהג המחייב, שלא לישא אלא אשה אחת, הרב הרצוג הסביר למה הוחלט לתקן את התקנה:

"... אמנם בנוגע לספרדים בארץ-ישראל, כמדומה שחברי הראש"ל הגרב"צ עוזיאל שליט"א מסר לי, שכבר קיים אצלם כעין תקנה מכוח המנהג כנגד נישואין שניים. אבל בנוגע לאחינו התימנים וכו', הרי אצלם ברור שאין תקנה כזאת ... ואף שבועה שנשבע הבעל בשעת הנישואין שלא לישא אשה על אשתו לא מועילה, כי זהו עניין מקרי, אינדיבידואלי ואינו עניין לעבירה על חוק לאיסור ביגמיה, ויכול אולי הבעל לדרוש היתר נישואין, מתוך טענה שעבירה על שבועה שנשבע, הוא עניין בינו ובין בוראו, ולא לרשות המוסמכת לרישום נישואין מכוח המדינה''. (תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 181, 183).

בעת התקנות, דנו הרבנים הראשיים גם בדבר האמצעים לקיומה של התקנה, אם על-ידי פסילת הקידושין, או ע"י פסילת העדים שהעידו לעובר עבירה על החרם, או כפיית גט על העובר על התקנה, או הטלת קנס כספי, בדומה לאמצעים שננקטו ע"י החכמים בעבר, נגד המקדשים שלא בפני המוסמכים ושלא בפני עשרה, אולם בסופו של דבר הוחלט שלא לנקוט בכל אמצעי שהוא, מאחר וביגמיה אסורה גם על פי חוק המדינה, (לפי פקודת החוק הפלילי משנת  1936, וכפי שתוקן בשנת 1947), אין חשש לריבוי עוברי עבירה על התקנות, ולכן לא נכללו בתקנה כל סנקציות נגד העובר עליהן, (תחוקה לישראל על פי התורה, ח"ג, עמ' 182).

אף שפקודת החוק הפלילי מ-1936 הכילה סעיף שאסר ביגמיה, אך בשל העובדה שהחוק  קבע, שהאיסור הפלילי יחול על מי שדינו האישי רואה בנישואין השניים נישואין בטלים, לא התאים החוק ליהודים, שנישואיהם השניים הם בתוקף, אך הבריטים נמנעו מלבצע תיקון שיתאים למצב המיוחד שמעוררת ההלכה היהודית, שהיא מורכבת ביותר, (גם בשל חוסר הזהות בעניין זה בין העדות היהודיות השונות).

ארגוני יהודי תימן שנהגו לשאת אשה שניה, התנגדו לסעיף התיקון, אשר משמעותו היא הפיכת ה"הלכה האשכנזית" לחוק הפלילי של הארץ, הלכה שתמנע ריבוי נשים מכל יהודי ללא קשר למוצאו העדתי, הההתנגדות היתה אחת הסיבות לכך שבין היוזמה הראשונית לתיקון החוק, ובין תיקונו הסופי בשנת 1947, חלפו כמעט תשע שנים.

למעשה, מתעלמים בתי הדין הרבניים בפסקיהם מתקנות הרבנים הללו, ולדברי השופט ד"ר יצחק קיסטר, (תורה שעל פה יב, עמוד נא):

"כי בהעדר פרסום נאות, לא הרבו  להסתמך על התקנות הנ"ל".

אלא שקשה לומר שהדיינים אינם יודעים מהם, ויותר מסתבר לומר, שהדיינים יודעים מהם, אלא שאין הם מייחסים להם כל חשיבות הלכתית.

דוגמה להתעלמות הדיינים מהתקנות:

כאשר בתביעתו לחייב את אשתו לקבל גט, או להתיר לו לישא אשה אחרת על אשתו החולה, טען הבעל- בן העדה הספרדית, שהוא חתם על כתובה אשכנזית, שבה כלולה קבלת חרם דרבינו גרשום, שאסור לו לישא אשה על אשתו בטעות.

בפסק הדין דחה בית- הדין את תביעת הבעל להיתר לשאת אשה שניה, אך לא מסיבת תקנת הרבנים, (שאף לא הוזכרה בפסה"ד) או מפני קבלתו את החרם דרבנו גרשום, ע"י חתימתו על הכתובה האשכנזית, אלא עפ"י דברי הריטב"א, שכתב ביבמות דף מד, שבמקום שנהגו שלא לישא אלא אשה אחת, אין לבעל רשות רשות לישא אשה אחרת על אשתו, "דאומדנא מוכח הוא דאדעתא דהכי אינסבא ליה דלא לינסוב אחריתי". (פורסם בחלק ט עמוד 152, של פסקי הדין של בתי הדין הרבניים).

בתשובה העוסקת בהיתר הנישואין של אשה שניה, כתב הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר חלק ח - אה"ע סימן ב ) דברי בקורת על בתי הדין הרבניים, המחילים את החרם דרבנו גם על הספרדים, ואוסרים עליהם לשאת אשה על נשותיהם:

"ג) ואגב דאיירי בדין חרם רגמ"ה, אשיחה וירוח לי, כי בהיותי משרת בקודש כרב ראשי בת"א וראש אבות בתי הדין, בחודש אייר תשל"א כינסתי וקראתי לאסיפת בתי הדין עם אבות בתי הדין בת"א שליט"א (שמונה בתי דין), ונשאתי דברים בפניהם בענין חרם רגמ"ה, בשומעי כי יש בתי דין שפוסקים להחמיר גם על הספרדים ועדות המזרח בענין זה, בהחילם חדר"ג גם על עדות המזרח בפסקיהם, ושגגה היא בידם,... ואין ספק שהחומרא בזה בזמנינו גורמת לתקלות רבות, שאם הבעל לא דתי, הולך ולוקח לו פילגש הידועה בצבור, ומה הועילו חכמים בתקנתם".

בתשובה  אחרת כתב הרב עובדיה יוסף נגד תקנה אחרת מאותן התקנות, והיא התקנה לאסור את היבום ולחייב בחליצה, אפילו על הספרדים.

תקנה זו קבעה:

"הננו גוזרים על תושבי ארץ - ישראל ועל אלה שיעלו ויתישבו מעתה והלאה, לאסור עליהם מצות יבום לגמרי, וחייבים לחלוץ...". שו"ת יביע אומר חלק ו - אה"ע סימן יד שאל הרב יוסף:

" ... והנה אנו הספרדים ועדות המזרח ותימן קבלנו עלינו הוראות רבותינו הרמב"ם ומרן הש"ע, שסוברים שהלכה כחכמים שמצות יבום קודמת לחליצה אף בזמן הזה שאין מתכוונים לשם מצוה, וחלה עלינו חובת ביאור אם יש תוקף להסכמה הנ"ל לדידן, או לא?

והשיב:

"אין כל תוקף להסכמת נשיאי וחברי הרבנות הראשית לישראל, שגזרו אומר לבטל לגמרי מצות יבום, גם מהספרדים ועדות המזרח, ואין להם כל סמכות לכך".

בתשובה זו הוא מביא מספר הצבי ישראל עמוד פ"ו, שסיפר:

"בישיבה אחת של מועצת הרבנות הראשית לישראל דנו בענין השחיטה ובדיקות בבית המטבחים בא"י, והציע הראש"ל הגרב"צ עוזיאל ז"ל, מתוך רוב אהבתו לאחדות האומה, והסרת מחיצות ההבדלים שבין העדות, לוותר על השחיטה הספרדית, ולאחד את השחיטות בירושלים, והסכים שגם הספרדים יקבלו עליהם מנהגי האשכנזים, ברם הגרצ"פ פראנק ז"ל התנגד לכך בתוקף, ואמר: אף אם הרבנים יסכימו לביטול שחיטתם, אקום אני ואארגן שחיטה ספרדית בירושלים, לפי שלדעתנו על כל עדה להמשיך לנהוג כמסורת אבותיה, ובמנהגיהם המקובלים מדורי דורות. ע"כ. וכנראה שגם בענין ההסכמה של איסור היבום לספרדים, נמשך הגרב"צ עוזיאל לשיטתו, מאהבתו לאחדות האומה, וגדולה אהבה שמקלקלת השורה. ובאמת שחלילה לבטל פסקי רבותינו מרי דאתרא גדולי רבני ספרד בשביל הדמיון לאחדות האומה, ובשל רבים מאן מחיל ומאן שביק, וה' הטוב יכפר בעד].

וראו את מאמרו של הדיין הרב אברהם שרמן "תוקפו של חרם דרבנו גרשום בישראל, לנושא אשה על אשתו", (תורה שבעל פה כז עמודים קד-קיז), הדן בהתקפותיו של הרב  יוסף, ובתוקפם של תקנות הרבנות הראשית על כל העדות." סוף ציטוט.

ומויקיפדיה (פוליגמיה ביהדות):

 

המתנגדים:

החברה הספרדית ושאר עדות המזרח וכן מקצת מחכמי אשכנז לא קיבלו את התקנה והתנגדו אליה.

הרשב"א כתב בתשובה[12] שהובאה אחר כך בבית יוסף: "אותה תקנה דר' גרשום לא פשטה בכל גבולותינו ולא בגבולות פרובינצייא הסמוכים לצרפת ולא שמענו שפשטה ומעשים במקומותינו בת"ח ואנשי מעשה שנשאו אישה על נשיהם ואחרים רבים ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם"

השו"ע פסק: "ר"ג החרים על הנושא את אשתו אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה ולא פשטה תקנתו בכל הארצות ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי"[13].

 

המהרשד"ם, רבי שמואל די מדינה[14] כתב שחרם רגמ"ה לא נתפשט אלא בין האשכנזים. וכן כתב הרדב"ז[15]: "שבירושלים ובכל המקומות האלה לא נתפשטה גזרת רגמ"ה, ונהגו לישא כמה נשים ואין פוצה פה". וכמו כן כתב המהר"ם אלשקר[16]: "רוב הגליות כגון בגלילות ספרד ובמערב ובכל המזרח לא קבלו עליהם מעולם תקנת רגמ"ה"

 

רבי יוסף קולון כותב: "תקנת רבנו גרשום לא ראיתי, ולא נתפשטה בכל הארצות, והדעת נוטה שלא גזר תקנתו בכל הנשים ובכל המגרשים, שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים המעוללים בנשותיהן שלא כראוי, אבל לא יעלה על הדעת שנתפשטה תקנתו אפילו באותן שאמרו חכמים שיוציאו שלא בכתובה וגו'. כ"ש ששמענו שלא גזר אלא לזמן סוף אלף חמישי"[17].

 

ידועה דעת הגר"א שהתנגד בחריפות לחרם דרבינו גרשום, להלן מכתב שכתב רבי שמואל העליר אל רבי עקיבא יוסף שלזינגר[18]: "והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי כמה פעמים שמעתי מהגאון החסיד רבי ישראל משקלוב זצ"ל מחבר ספר פאת השלחן, ששמע מפי הגאון האמיתי החסיד רבינו אליהו מווילנא זיע"א, כי אילו היה עולה הדבר בידו היה מבטל תורה ותפלה ומסבב מעיר לעיר וממדינה למדינה לבטל החרם דר' גרשום בעניין איסור לשאת שתי נשים, כי על ידי ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה."

 

היעב"ץ התנגד עקרונית לחרם דרבנו גרשום וראה בו תקנה זמנית ומקומית וכניעה לחוקי הגויים ובאחת מתשובותיו הוא כותב: "כל מה שרבינו גרשום אסר הוא רק מפני חילול השם בין הגויים מפני שאצל הנוצרים זה היה נחשב לדבר אסור וטמא"[19].

 

הרב עובדיה יוסף פסק להתיר נישואים עם שתי נשים לספרדים, ויצא נגד זה שבתי הדין אינם נותנים לבני ספרד לישא שתי נשים, וכך כתב בשו"ת יביע אומר "בשומעי כי יש בתי דין שפוסקים להחמיר גם על הספרדים ועדות המזרח בעניין זה, בהחילם חרם דרבינו גרשום גם על עדות המזרח בפסקיהם, ושגגה היא בידם..." בהמשך מביא הוכחות מדברי הראשונים והאחרונים[20].

התמיכה בתקנה

מנגד ישנה רשימה גדולה של רבנים, רובם מארצות אשכנז, שתמכו בתקנה, וחלקם אף כתבו שכיון שקיבלו את התקנה היא נהפכה לכעין דין דאורייתא, כדוגמת הרא"ש שכתב: "תקנות רגמ"ה נחשבות כמו שניתנו מסיני!"[21].

מאי 13נערך: מאי 13

תודה רבה מאוד על המחקר היסודי והרחב שלך. אכן מרתק מאוד ללמוד את השקפתו של רמב"ם על כל העניין הזה.

 

כתבת: "תלוי מה הכוונה שלו. אם הכוונה היא להנאה מינית ('החוש הממשש אשר הוא חרפה לנו') אז בוודאי שזה לא אידיאלי [להיות בנישואין ליותר מאשה אחת באותו זמן]. אבל אם יש לו כוונות טובות בכך, להרבות זרע יהודי כשר שהולך בדרך ה', להחזיק מנהג אבותינו וכו', אז יש בזה אפילו מצווה. קצרו של דבר, הכל תלוי בכוונתו של אותו אדם."

 

רמב"ם, מ״נ ג'מא' - "אבל מיתת בית דין תמצאנה בדברים החמורים, אם בהפסד דעה או בפשע חמור מאוד, כלומר: בעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכל מה שמביא לכך, ובשבת מפני שהיא מבססת את הדעה בחידוש העולם. ובנבואה וזקן ממרא מחמת חומר ההפסד הנגרם מכך. ומכה אביו ואמו ומקלל אביו ואמו לגודל החוצפה שיש בכך, ומפני שהוא מפסיד סדירות הבתים שהוא החלק הראשון מן המדינה."

 

מרי יוסף שם: "המדינה בנויה מצירוף ערים, והעיר מצירוף בתים. ואם כל בית וכל משפחה יתנהלו באופן תקין על פי הערכים המוסריים הנעלים, כך יהיה גם מצב העיר והמדינה כולה."

 

אם זה נכון כי בית הרמוני מאושר הוא הבסיס של ילדים מצוינים בריאים, אז למה הרמב"ם, והתורה, נותנים לגבר להתחתן עם נשים אחרות אפילו כשאשתו הראשונה לא אוהבת את זה? זה בטח יגרום חיכוך ואומללות בבית, ותחרות בין הנשים שונות ובני הנשים שונות, וכל זה בטח יגרום נזק גדול לילדים; ואם הילדים גדלים פגומים, אין ספק שזה ייצור חברה פגומה ושבורה - ההפך הגמור ממה שהתורה מכוונת אליו! זה לא כך? האם התורה אינה מראה לנו - דרך סיפורי יעקב ונשותיו הרבות, ודוד המלך ונשותיו הרבות - שמשפחה עם יותר מאישה אחת גורם הרס ענק, גם לטווח קצר וגם לטווח ארוך, לכולם, הן לאנשים המעורבים ישירות והן לכלל החברה הרחבה?

מאי 13נערך: מאי 13

1) ראה, היהדות היא לא פמיניזם חובב שיוויון; לא נצרות מתנזרת מפוליגמיה, ולא בודהיזם חובב התנזרות מוחלטת מחיי העוה"ז. היסוד הזה צריך להיות מונח לפני כל שיחה בעניינים כאלה כדי שהדברים יהיו ברורים ולא יהיו מקומות לספיקות. בשונה מהפמיניזם (שכביכול מתיימר לדאוג לשיוויון שקרי ואכמ"ל) היהדות לא רואה את השיוויון בין גברים ונשים כערך עליון או אידיאל. ולכן אין שיוויון ביהדות בין גברים לנשים בדברים רבים ולא נזכיר אותם כאן. זה רצון הקב"ה בתורה, ולכן אנחנו אוהבים את זה כמו שזה.

 

2) נשים בפרט בזמנינו (ברוח הפמיניזם שמטרתה לעקור את התורה ולסרס אותה) לא מחבבות את זה שהן לא יורשות, שהן לא מתמנות למשרות ציבוריות, לא יכולות להעלות למניין הקרואים בתורה, ולא יכולות להיות מלכות, והבעל אוכל את פירותיהן והם ברשותו, ועוד כהנה וכהנה, כל זה ועוד לא אמור לשנות את מצוות התורה ודיניה, למרות שאין דעתן של הנשים נוחה בכך. התורה אינה תלויה בגחמות טרנדיות ורוחות הזמן והשקפות בני האדם. מעבר לכך, לכל איש ואישה יש חובות תורניות שהם נכנסים אליהן מיד עם הנישואין. לאיש, החובות העיקריות שבהן: כסות שאר ועונה. האישה לא מחוייבת לדאוג לפרנסת הבעל והילדים אלא ההפך. כלומר, אנחנו סומכים על התורה שהיא ידעה לעשות את האיזון המתאים בין חובות וזכויות הגבר לחובות וזכויות האישה. ולכן כמו שהגבר יודע להתמודד עם החובות והזכויות התורניות להם הוא שייך, גם נשים אמורות לדעת להתמודד עם החובות והזכויות להן הן שייכות.

 

3) כדאי להפריד את הדיון לשני מקרים:

מקרה א: האשה הראשונה מסכימה לבעל לשאת אישה שניה, וזה נעשה בהסכמה מלאה. אני מכיר מקרים כאלה באופן אישי. בשנים האחרונות אף הייתה תוכנית טלוויזיונית שנמצאת ביוטיוב שבה מראיינים נשים שהסכימו לגבר שלהם לשאת אישה שנייה עליהן (קיימות תוכניות כאלה במספר שפות. וזה מוכיח שהחברה של האדם משפיעה על דעותיו כמו שכתב הרמב"ם בהלכות דעות. יש מושג כזה של 'עיצוב דעת קהל', וזה דבר שקורה מידי רגע ובנקל בעידן התקשורת. דעת הקהל בסעודיה לא כדעת הקהל בארה"ב). מסקנת מקרה א: אין להניח בפשטות שבכל מקום שנושאים אישה שניה יש מריבות בבית.

 

מקרה ב: האשה הראשונה לא מסכימה לבעל לשאת אישה שניה, וזה נעשה בניגוד לדעתה. יש לזכור שזו זכותו המלאה לכך בדיוק כמו זכותה המלאה של האישה לקבל פרנסה מהאיש ולחיות על חשבונו גם לאחר שמת, גם אם הוא לא אוהב את זה. לכל אחד ואחת יש זכויות וחובות, הם לא שוות אבל מתאזנות אם מעיינים בהן היטב.

הדיון בשאלה של מקרה ב' שכפי הנראה אליו התכוונת, הזאת דומה בחלקו למי שנשוי לאשה אחת בלבד ומחליט לעשות דברים בניגוד לדעתה כמו לקנות שולחן בצבע פלוני בזמן שהיא רוצה שולחן בצבע אלמוני. זו זכותו המלאה לכך. האיש הוא בעל הבית, הקובע בממון שלו ובממון שהגיע אליה לאחר הנישואין. מסקנת מקרה ב: אין להניח בפשטות שבכל מקום שנושאים אישה אחת בלבד, אין מריבות בבית. כמובן שכדאי להיות חכם ולפייס את האישה ולרצות אותה בדברים, הן בנושא של בחירת שולחן, בית, או נשיאת אישה שניה. אישית אני חושב, שהכי טוב והוגן זה לדבר על זה לפני הנישואין, אבל גם לאחר הנישואין לא תמיד מאוחר, ועם יכולת להסביר את האמת, סופה להשתמע ולהתקבל.

 

וה' יצילנו משגיאות.

מאי 14נערך: מאי 14

א) תודה רבה על תשובתך. אני מסכים לחלוטין עם הצהרות נכון מאוד שלך על הפמיניזם. אכן, הפמיניזם הוא, כנראה, האויב הגדול ביותר לתורה בעולם של היום. זה טרגי לראות כיצד אחוזים עצומים של הקהילות היהודיות הדתיות ביותר מזוהמים על ידי האויב המרושע הזה, וכיצד הם מתביישים ומתנצלים על רבות מהלכות התורה, ועל חלקים מפורסמים מסוימים של תפילותינו.

 

ב) ישנם שני סוגים של יהודים: 1) אלה מעוצבים על ידי התורה; 2) אלה המנסים לעצב את התורה.

אלה השייכים לקטגוריה הראשונה מאמינים שהתורה היא הברומטר היחיד של האמת והטוב, וכי כל שאר המערכות, הן רק אמיתיות וטובות ככל שהן מתיישבות עם התורה. לעומת זאת, אלה השייכים לקטגוריה השנייה מאמינים שהערכים החילוניים המודרניים הם הברומטר היחיד של האמת והטוב, ושכל המערכות האחרות - ובמיוחד התורה - הן רק אמיתיות וטובות ככל שהן מתיישבות עם ערכים חילוניים מודרניים.

 

ג) הפמיניזם בהחלט שייך לקטגוריה השנייה. וכל מי ששייך לקטגוריה השנייה, הוא אויב גדול של התורה ושל אלוהים. עכשיו הפמיניסטים העוינים בגלוי לתורה אינן האויב הגדול ביותר שלנו. הם הסרטן מבחוץ. האויב הגדול ביותר שלנו הם הגברים והנשים שמתיימרים להיות שמרנים אבל הם באמת סוכנים חשאיים למהפכנים החילוניים. אלה הם הסרטן מבפנים. הם בדיוק כמו הרבנים של תנועת הרפורמה המקורית, כמו שאול ברלין, מחבר ספר 'בשמים ראש'. ובמיוחד לגבי אלה מפעילי רשע מוסתרים, אל לנו לתת להם מקום כלשהו על השולחן שלנו, כי כל מטרתם היא להשתמש בשפה הלכתית ומוסרית כדי להיכנס למחנה שלנו, וברגע שהם בפנים, הם מתכוונים לכבוש את המערכת כולה מבפנים, ולשנות אותה באופן קיצוני כדי שתתאים לסדר היום החילוני שלהם - סדר יום השונא את התורה, וסבור כי התורה חייבת לעמוד בערכים 'שוויוניים' מודרניים 'נאורים.'

 

מאי 14נערך: מאי 14

הנקודה שעשיתי קודם לכן נועדה במיוחד להבין את השקפתו של הרמב"ם על מבנה המשפחה היהודי האידיאלי, המבוסס על השקפותיו השונות במקומות שונים. מצד אחד, לאור התורה והחז"ל, הוא מאפשר בבירור לזכרים להיות בנישואים עם יותר מאישה אחת בעת ובעונה אחת. וכמובן, זה מאוד מובן למה הוא עושה את זה. מצד שני, השאלה שלי היא אם אנחנו יכולים לזהות העדפה למשפחה עם רק אישה אחת, בכתביו הפילוסופיים.

 

אף על פי שאני לא מקבל את כל תשובתך לעיל לנקודה מסוימת זו, ברצוני לשאול את השאלה בדרך אחרת: האם אולי יש דרגות? אולי עבור ההמונים, הרמב"ם ישמח מאוד שיהיו לו יותר מאישה אחת, אם אכן הסדרים אלה יכללו רמה בסיסית של שלום בית, וכתוצאה מכך, המשפחות הללו מייצרות אנשים התורמים לחברה בריאה . אבל אולי עבור האליטות, הוא מצפה יותר. אולי עבור האליטות הוא היה מצפה מהם להקים משפחות המייצרות לא רק אנשים הגונים אלא בני האדם המצוינים ביותר של המין האנושי כולו.

 

והשאלה אם כן היא, האם, בדרך כלל (ראה מו״נ ג׳ לד׳ - "כל מה שרצוי להשיגו, השקפה או מידה או מעשה מועיל, אין מביטים בו אלא לדברים שהם הרוב, ואין שמים לב לדבר מועט האירוע"), אנשים כאלה יכולים להיות מיוצרים בצורה הטובה ביותר במשפחות של אישה אחת, או משפחות של נשים רבות?

מאי 14נערך: מאי 14

1) עדכנתי התשובה לעיל והוספתי לה מקורות והרחבתי אותה יותר.

 

2)

אדם מחויב לשאת אישה אחת.

אדם מחויב להביא בן אחד ובת אחת.

 

באותה מידה שאתה שואל אם רוחו של הרמב"ם נוחה מכך שאדם יישא יותר מאישה אחת, תוכל לשאול אם רוחו של הרמב"ם נוחה מכך שאדם יביא יותר מבן אחד ובת אחת.

 

אז נכון שאמרו חכמים "כל זמן שאדם מרבה שיחה עם האשה גורם רעה לעצמו ובוטל מדברי תורה וסופו יורש גיהנום" (אבות א, ה), אבל באותו מקום (אבות ג,י) אמרו שינה של שחרית ויין של צהרים ושיחת ילדים וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ מוציאין את האדם מן העולם. (אבות דרבי נתן: ג) שיחת ילדים כיצד. מלמד שלא יתכוין להיות אדם יושב ושותה בתוך ביתו ומשיח עם בניו ועם בני ביתו כדי שנמצא בטל מד"ת שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו וגו'). יתירה מכך, ככל שמרבה ילדים דעתו דואגת יותר כי צריך לדאוג לפרנסתם.

 

אלא מאי? אנחנו אומרים שאם כוונתו לשם שמים, אז הוא יכול להרבות בילדים. אם כן בדיוק כך יש לומר לגבי נשיאת נשים נוספות. קצרו של דבר כמו שכתבנו בתגובה הקודמת הכל תלוי בכוונה של האדם, וה' בוחן לבבות.

 

סבורני שאילו הרמב"ם היה רואה ש"תקנותיו של ר' גרשום נחשבות כמו שניתנו בסיני" (הרא"ש) ושאר השיבושים שבאשכנז, ייתכן שהוא עצמו היה נושא אישה נוספת להוציא מלבם של צדוקים. איסור הפוליגמיה הוא איסור שמשקף ומקפל בתוכו את כל האמונה ההגמונית שהושפעה מהנצרות האירופאית, ומסיבה זו הדברים מקבלים גוון שונה בזמננו לרוח הרמב"ם.

 

לאור דברי הרמב"ם במורה בגנות חוש המישוש, נראה לעניות דעתי כי ראוי שאדם ישא יותר מאשה אחת רק אם אין לו ילדים או שיש לו כלי זרע חזקים במיוחד ובתנאי שהוא מסוגל לפרנס את כל נשותיו בכבוד. ברם ביחס לבני אדם הממוצעים, דומני שעדיף לו לאדם לעשות את התורה לאשתו השניה.

 

ביחס לתקנת גרשום, אין לתקנתו כוח לחול על כלל ישראל, והכפייה שנוהגים בה בעניין זה פסולה.

 

יישר כוחכם על הדיונים החשובים.

 

מורי אדיר, כתבת: "ביחס לתקנת גרשום, אין לתקנתו כוח לחול על כלל ישראל, והכפייה שנוהגים בה בעניין זה פסולה."

 

1) האם אתה מתכוון שלעולם לא היתה לו הזכות להטיל תקנתו על כל יהודי בכל עת בכלל, או שאתה מתכוון שהיה לו זכות להטיל חוק זה על יהודים מסוימים בזמן מסוים, אך לא על כל היהודים - בין אם לזמן מוגבל ובין אם לנצח?

 

2) על פי דעתך שהוא פעל בצורה אסורה, בבקשה אתה יכול לציין את ההלכה או הלכות אשר הוא הפר.

@תלמיד משה

 

קרא את מאמרי בספרי: "פסיקת הלכה לפי משנה תורה להרמב"ם" ושם תראה, שאין כוח לחכם יחיד לפסוק הלכה שתחייב את כלל עם ישראל, והדברים מובאים בהקדמת רבנו למשנה תורה:

 

לא וכל בית דין שעמד אחר התלמוד בכל מדינה ומדינה וגזר או התקין או הנהיג לבני מדינתו, או לבני מדינות רבות--לא פשטו מעשיו בכל ישראל: מפני רוחק מושבותיהם, ושיבוש הדרכים; והיות בית דין של אותה המדינה יחידים, ובית דין הגדול של שבעים ואחד בטל מכמה שנים קודם חיבור התלמוד.

 

לב לפיכך אין כופין אנשי מדינה זו לנהוג במנהג מדינה אחרת, ואין אומרין לבית דין זה לגזור גזירה שגזרה בית דין אחר במדינתו. וכן אם למד אחד מן הגאונים שדרך המשפט כך הוא, ונתבאר לבית דין אחר שעמד אחריו שאין זה דרך המשפט הכתוב בתלמוד--אין שומעין לראשון, אלא למי שהדעת נוטה לדבריו, בין ראשון, בין אחרון.

 

לג ודברים הללו, בדינים וגזירות ותקנות ומנהגות שנתחדשו אחר חיבור התלמוד...

מאי 16נערך: מאי 16

 

מורי אדיר, כתבת: "ברם ביחס לבני אדם הממוצעים, דומני שעדיף לו לאדם לעשות את התורה לאשתו השניה."

 

אני לא מבין את המשמעות הפשוטה של ​​המילים "לעשות את התורה" כאן בהקשר זה. בבקשה אתה יכול להביע את הנקודה הזאת במילים אחרות.

אני משער שמרי אדיר לא התכוון ממש לעשותה אישה, ההשוואה כנראה יצאה בשגגה.

בשונה ממה שאומרים בישיבות החרדיות, התורה לא צריכה להיות האישה השניה. האישה כבודה במקומה מונח.

התורה צריכה להיות התורה של האדם. היא המהות והיא האשנב למשהו עמוק יותר של הכרת הקב"ה.

התכוונתי למה שפוסק רבנו בסוף הלכות איסורי ביאה:

 

"יתרה מכל זאת אמרו, יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה--שאין מחשבת עריות מתגברת, אלא בלב פנוי מן החכמה, ובחכמה הוא אומר "איילת אהבים, ויעלת חן: דדיה, ירווך בכל עת; באהבתה, תשגה תמיד" (משלי ה,יט)".

 

כלומר, אם נדמה לו לאדם שיש לו כוחות לשתי נשים, יפנה את הכוחות היתרים שלו לתורה.

הלכות תשובה י, ג:

וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

Newest Posts
  • כתלמידי הרמב"ם מה צריכה להיות הגישה שלנו לשפת היידיש? 1) זה נכון ששפה זו הייתה ועודנה שפת האם והשפה העיקרית של לימוד בעל-פה של היהודים האירופאים הפגאניים במשך מאות שנים, אבל זה גם נכון שכשיהודים בתקופת התנ"ך והחז"ל דיברו בדרך כלל בעברית ובארמית הם השתמשו בלשונות האלה לכל מיני התנהגות חוטאת. עם זאת, בוודאי שלא נטען שמסיבה זו עלינו לגנות ולהשליך עברית וארמית. אז מדוע עלינו להתייחס ליידיש אחרת? 2) בנוסף, הזוהר ורבים מכתבי האריזול הם בארמית, וכתבים קבליים וחסידיים רבים נכתבים בעברית; עם זאת, בוודאי שלא נטען שמסיבה זו עלינו לגנות ולהשליך עברית וארמית. אז מדוע עלינו להתייחס ליידיש אחרת? 3) יתר על כן, אנו יודעים גם כי הרמב"ם כותב בהערותיו על פִּיוּטִיוּת בחתונות שמה שחשוב אינו השפה הספציפית אלא התוכן. 4) כנקודה נוספת, הרמב"ם קובע כי מותר לכתוב ספר תורה ביוונית עתיקה, והוא אומר את זה אף על פי שזו הייתה שפתו של עם יווני קדום שעסק ברשימת רעות אינסופית. אולי נראה שגם זה מרמז כי אין לגנות ולהשליך את יידיש רק משום ואע"פ שזו השפה הייתה ועודנה שפת האם של היהודים האירופאים הפגאניים במשך מאות שנים - ושבאמצעותה הם עסקו בעל-פה, והפיצו בעל-פה, את הרעל האלילי שלהם, כפי שהם ממשיכים לעשות כיום.
  • כשמשהו טוב קורה, נהוג לרבים בימינו להכריז 'ישתבח שמו!' 1) האם זה תרגול טוב? 2) מה, אם בכלל, הביטוי המקביל בו השתמשו אנשים בתימן? 3) מה, אם בכלל, הביטוי המקביל שהרמב"ם מייעץ לנו להשתמש בו?
  • היכן הרמב"ם כתב דבר בסגנון שאין לקבל את מה שלא מתקבל על השכל. אני זוכר שרבי שמואל בן חפני גאון כתב דברים בסגנון, אבל אם אני לא טועה אף הרמב"ם כתב דברים דומים.
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!