מרץ 19

האם בכל ברכה חייבים את הכוונה של המברך ושל השומע?

6 תגובות

בימינו מקובל שצריך את כוונת המברך וגם את כוונת השומע כדי לצאת י"ח על ידי שמיעה. האם זה נכון לשיטת הרמב"ם?

 

בבדיקה קטנה שעשיתי מצאתי שהדעה הרווחת שצריך את כוונת המברך וגם את כוונת השומע מתבססת על דברי רבינו בהלכות שופר (ב,ה):

"מי שתקע ונתכוון להוציא כל השומע תקיעתו ושמע השומע ונתכוון לצאת ידי חובתו אע"פ שאין התוקע מתכוין לזה פלוני ששמע תקיעתו ואינו יודעו יצא, שהרי נתכוון לכל מי שישמענו, לפיכך מי שהיה מהלך בדרך או יושב בתוך ביתו ושמע התקיעות משליח ציבור יצא אם נתכוון לצאת, שהרי שליח צבור מתכוין להוציא את הרבים ידי חובתן."

 

השאלה היא האם הדברים אמורים דווקא לגבי שופר או לגבי כל מקום. והנה בהלכות ברכות (א,יא) הרמב"ם לא ציין את התנאי הזה של כוונת המברך להוציא את השומע.

"כל השומע ברכה מן הברכות מתחלתה ועד סופה ונתכוון לצאת בה ידי חובתו יצא ואע"פ שלא ענה אמן, וכל העונה אמן אחר המברך הרי זה כמברך והוא שיהיה המברך חייב באותה ברכה, היה המברך חייב מדברי סופרים והעונה חייב מן התורה לא יצא ידי חובתו עד שיענה או עד שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו."

 

 

 

 

נראה לי שיש הבדל בין תקיעת שופר לבין שאר ברכות, ששאר הברכות - מדרבנן (למעט ברכת המזון שחיובה מן התורה ונוסחה מדרבנן), ואילו תקיעת שופר - מן התורה. ולכן בעניין תקיעת שופר הדגיש רבנו שעל התוקע לכוון להוציא ידי חובה, וגם זאת בעקבות חז"ל שהדגישו זאת -- שעל השומע ועל המשמיע להתכוון לצאת ידי חובה.

 

לעומת זאת, בשאר ברכות רבנו לא הדגיש זאת כאמור, כי כנראה אין בזה חובה, ואפילו אם השליח ציבור או המברך לא התכוון להוציא ידי חובה, כל עוד הציבור או השומע התכוון לצאת ידי חובה - די בכך.

 

ואם ישנה מצוה דרבנן שמגדירה במפורש שעל המברך להתכוון להוציא ידי חובה, יהיה בזה לעניות דעתי בניין אב לכל המצוות דרבנן.

זכור לי שיש תשובה של רבנו בעניין זה ותשובתו היתה בערך כך ' על כל פנים צריך כוונת מוציא ויוצא להתכוון'.

לגבי שליח ציבור בשאר ברכות. הרי מתוקף הגדרתו כש"צ בהכרח שהוא מתכוין להוציא את שומעיו כי לכך מינו אותו ולכן לא הדגיש רבנו זאת רבנו. ההדגשה לגבי תקיעת שופר היא ,כנראה, לאו דווקא כשהתוקע שליח ציבור אלא אפילו אם תוקע לעצמו לכן כדי שהשומע האקראי יצא י"ח צריך גם שהתוקע יתכוין להוציאו י"ח.

מעניין על מה הסתמך מרי. בכל אופן, קשה לקבל את דבריו רק משום שהוא אמר אותם. צריך לראות על מה הוא הסתמך. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

אני מצטט מהערת מרי בהל' ברכות פ"א, הלכה י"א הערה כ"ח. שם הביא את תשובת הרמב"ם (סי' קפ"ד): נשאל רבנו אם גם העונה אמן צריך להתכוון לצאת או לאו. והשיב על כל פנים צריך כוונה לעונה אמן או לשומע ואז יצא ידי חובתו. ע"כ.

 

אחר עיון נוסף אני חש שיש כאן עירוב תחומין

תלמיד הרמב"ם הכתיר את שאלתו האם על ברכה צריך כוונה.

בהלכות שופר אין עיסוק בברכה אלא בכוונה על קיום המצוה . בעניין זה ,קרי כוונה לצאת ידי חובה בקיום המצוה יש הבדל . אם המצוה יש בה פעולה מעשית הרי שיוצא י"ח על כל פנים גם אם לא התכוון כמו כאשר אכל מצה בכפייה. ואילו בשמיעת קול שופר אין כאן פעולה מעשית לכן צריך כוונה.

 

לסיכום : לגבי יציאת חובה בברכות אין חיוב על המברך להוציא י"ח אלא חובה על השומע להתכוון לצאת י"ח. בשופר השמיעה היא החובה ולא התקיעה וכיון שאינה פעולה פוזיטיבית הצריכו חכמים ששני הצדדים ישתפו פעולה

בשורת הסיכום נשמטה המחלה 'להתכוון' אחר המילים 'אין חיוב על המברך'

מרץ 22נערך: מרץ 22

@יאיר עוזרי יישר כוחך! רק רציתי לציין שמדבריך נראה שאינך מודע לאפשרות של עריכת הודעה. ליד ציון הזמן בכל הודעה מצד שמאל, יש שלוש נקודות קטנות זו מעל זו. כאשר תלחץ עליהן תיפתח לך חלונית קטנה ושם האפשרות השלישית מלמעלה היא עריכת תגובה. לחץ עליה ותוכל לערוך שוב את תגובתך. מצ"ב תמונה עם הסבר.

 

Newest Posts
  • לאחרונה שאלתי את השאלה הבאה על ידי חבר - אני כותב את השאלה הכי טוב שאני זוכר אותה: "אני יוצא כרגע עם אישה שיש לה דעות מונוטאיסטיות טהורות מאוד - נקייה מכל קבלה ומיסטיקה וכו'. יצאתי עם נשים כבר כמה שנים וזו הפעם הראשונה שפגשתי אישה שיש לה רעיונות מונוטאיסטיים נקיים כמו שלי, ותואמת אותי גם בכל כך הרבה תחומים אחרים - היהדות שלנו ויעדי החיים והאישיות שלנו נראים מאוד תואמים. אבל היא לא מתלבשת בצורה צנועה, והיא התעקשה שהיא לא מוכנה להתפשר על בגדיה ושיערה. מצד שני יצאתי עם נשים שמתלבשות בצניעות רבה, אך היהדות שלהן מלאה בקבלה ומיסטיקה וכו '. מה עלי לעשות מעתה? מצד אחד ברור שאני רוצה להתחתן עם אישה שיש לה דעות מונוטאיסטיות נכונות, אבל אני חושש שאם היא נוחה להתלבש סביב גברים אחרים בבגדים לא צנועים - והיא נוחה בכך לפרסם את גופה לגברים אחרים מלבד בעלה, אז יש סיכוי גבוה יותר שהיא תהיה לא נאמנת לי בעתיד. וגם אם היא תמיד נאמנה, זה ממש מפריע לי שנוח לה שגברים אחרים מסתכלים עליה ככה, ושהיא אכן רוצה שגברים אחרים יסתכלו עליה ככה. מה עלי לעשות? האם עלי לחזור לצאת עם הנשים הצנועות יותר שיש להן אמונות אליליות, אך צנועות בהרבה - ככל שהן אינן מפרסמות את גופן באופן פומבי לגברים שאינם בעליהן, ויש פחות סיכוי שנשים מסוג זה יהיו לא נאמנות בעתיד, ובנוסף אני לא אצטרך לחיות עם הסערה המתמדת הזו שאשתי שמחה שגברים אחרים יסתכלו עליה בתאווה; האם אני חוזר לצאת עם נשים כאלה, או שאני צריך להמשיך לצאת עם האישה הנוכחית הזו אם כי יש לי שני החששות העצומים האלה כלפיה, שאין לי עם הנשים הצנועות? אם לאחר כל המאמצים היא אכן מסרבת להסכים להתלבש בצניעות ולכסות את שיערה, מה עלי לעשות? ואם היא מוכנה להתלבש בצניעות ולכסות את שערה, אך לא מכיוון שהיא מאמינה בצניעות נשית אלא רק מכיוון שהיא עושה את זה בשבילי, האם אני עדיין צריך לדאוג שהפנימיות החילונית שלה - אפילו כשהיא צנועה מבחינה חיצונית - פירושה שאני צריך לדאוג יותר מהאפשרות לחוסר האמינות שלה בעתיד, מאשר הייתי צריך לדאוג אם אחזור לצאת עם סוג הנשים הקבליות המיסטיות הצנועות הרגילות שיצאתי בהן עד עכשיו? מה הרמב"ם היה אומר לי לעשות אם הייתי שואל אותו את כל השאלות האלה?"
  • בראשׁית יט' כו: וַתַּבֵּ֥ט אִשְׁתּ֖וֹ מֵאַחֲרָ֑יו וַתְּהִ֖י נְצִ֥יב מֶֽלַח רלבג - ביאור המילות: "ותהי נציב מלח – רוצה לומר, שארץ סדום ועמורה היתה כמו נציב גדול ממלח , כי מחוזק השרפה התחדש שם מלח, כאומרו: ׳גפרית וָמלח שׂרֵפה כל ארצהּ׳ ( דברים כט, כב ). וראוי שתדע כי מהארץ הנשרפת יתחדש המלח, כמו שהתבאר בספר האותות. ולא זכר מה שקרה לאשתו בהביטהּ מאחריו, להִשָּׁעֲנוֹ על מה שזכר המלאך (יז) שיקרה לו אם יביט אחריו. ועוד, שכבר זכר אחר זה (ל) שכבר עלה לוט מצוער וישב בהר הוא ושתי בנותיו, וזה ראיה שכבר מתה אשתו." 1) מבחינה לשונית, הפרשנות של רלב"ג כאן נראית לגיטימית לחלוטין. 2) בנוסף, זה גם מעניק להסיפור הבנה טבעית יותר. 3) האם הרמב"ם יסכים לפרשנותו של רלב"ג כאן?
  • נשאלתי שאלה זו היום: "מדוע אברהם התחנן באלוהים להציל את צדיקי הסדום ממוות, אך הוא לא עשה זאת כאשר אלוהים ציווה עליו להקריב את בנו?"
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!