ינו׳ 8

הלכות מאכלות אסורות

10 תגובות

 

השאלות הבאות הן כאחת ממגוון זוויות:

1. האם מותר לבשל תפוח אדמה / בצל בסיר בשרי ואחר כך להעביר אותו להמשך טיגון במחבת בשרי?

(האם יש הבדל אם בישלו בסיר הבשרי מאכל בשר לפני 24 שעות או בתוך 24 שעות?)

2. האם לפי הרמב"ם קיים המושג "בחזקת בשרי" או "בחזקת חלבי"?

3. האם מותר לאכול מה שנקרא בימינו "בחזקת בשרי" ביחד עם חלבי?

4. האם תנור / טוסטר/ מיקרוגל אמור להיות מיועד לבשרי בלבד או חלבי בלבד או שזה לא משנה ואפשר להכניס אליו את שניהם? (כמובן שלא מדובר על המגשים ומה שהאוכל נוגע בו בפועל)

 

באופן כללי, אשמח לדעת מה לפי ההלכה ובמה אנשים משתגעים עם החומרות באיסור והיתר.

לדוגמה, ראיתי בהרבה משפחות שלא מקפידים על כוסות לבשרי וחלבי בנפרד.

 

נלמד תחילה את ההלכות הרלבנטיות, ולאחר מכן נתייחס לשאלות.

 

הלכות מאכלות אסורות פרק טו

 

[א] דבר אסור שנתערב בדבר מותר--מין בשאינו מינו, בנותן טעם; ומין במינו שאי אפשר לעמוד על טעמו, יבטל ברוב.

 

[כד] כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור טעמו בדבר המותר, נאסר הכול. במה דברים אמורים, בשהשביחו. אבל אם פגם זה האסור למותר והפסיד טעמו, הרי זה מותר.

 

שם, פרק יז

 

[א] קדירה של חרס שנתבשל בה בשר נבילה, או בשר שקצים ורמשים--לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום. ואם בישל בה מין בשר, התבשיל אסור; בישל בה מין אחר, בנותן טעם. ולא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה בלבד, הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדירה; ומדברי סופרים, לא יבשל בה לעולם. לפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן הגויים שנשתמשו בהן בחמין, כגון קדירות וקערות, לעולם, ואפילו היו שועין באבר; ואם לקח, ובישל בהן מיום שני והלאה--התבשיל מותר.

 

[ב] הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים, מכלי מתכות וכלי זכוכית--דברים שלא נשתמש בהן כל עיקר--מטבילן במי מקוה, ואחר כך יהיו מותרין לאכול בהן ולשתות. ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות--מדיחן ומטבילן, והן מותרין. ודברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון יורות וקומקומין ומחמי חמין--מגעילן ומטבילן, והן מותרין. ודברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון שפודין ואסכלאות--מלבנן באור עד שתינשר קליפתן ומטבילן, והן מותרין.

 

[ג] כיצד מגעילן: נותן יורה קטנה לתוך יורה גדולה, וממלא עליה מים עד שיצופו על הקטנה, ומרתיחה יפה יפה; ואם הייתה יורה גדולה--מקיף על שפתה בצק או טיט, וממלאה מים עד שיצופו המים על שפתה, ומרתיח.

 

[ד] וכולן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח, או עד שלא הדיח, ועד שלא הלבין, ועד שלא הטביל--מותר: שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא, כמו שביארנו.

 

מסקנות

 

1) מן ההלכות עולה, כי לכתחילה אסור לבשל תפו"א בסיר בשרי, ולאחר מכן לטגנו במחבת חלבית בת יומה, אך אם עשה כן בדיעבד – מותר לאכלו, כי החלב הבלוע במחבת נותן טעם לפגם.

 

ואם המחבת החלבית לא הייתה בת יומה, לא רק שמותר משום טעם לפגם, כל האיסור לכתחילה הוא מדרבנן. כי מן התורה רק קדרה בת יומה אסורה, כלומר לפי התורה, קדרה בת יומה שבישלתי בה בשר מותר לי לבשל בה חלב לכתחילה לאחר 24 שעות.

 

2+3) איני יודע מה זה "בחזקת חלבי" או "בחזקת בשרי". אם מדובר שה"חלבי" או ה"בשרי" הם בגדר ספק פרווה ספק "חלבי" או "בשרי", יש להקל, כי איסור אכילת בשר וחלב שלא נתבשלו יחדיו הוא מדרבנן (וכל שכן עוף בחלב ששורש האיסור הוא דרבנן), וספק דרבנן לקולא.

 

4) טוסטר ודאי שכן, שהרי גבינה צהובה נצלית עליו ונבלעת בו, ודינו כדין שיפודין ואסכלאות, שיש ללבנן כדי להכשירן.

 

לגבי תנור, רבנו פוסק שם (ט, כב), וזה לשונו:

 

"פת שאפייה עם הצלי, ודגים שצליין עם הבשר, אסור לאכלן בחלב".

 

ואומר שם מָרי יוסף קאפח (אות כח):

 

"הנראה בדעת הרי"ף ורבנו דריחא לאו מילתא היא, והכא חומרא בעלמא [...] כיון שאין כאן שום הפסד שהרי יכול לאכול את אותה הפת עם בשר או בשאר סוגי לפתן [...], מה שאין כן כשעלול להיות איסור פסק רבנו בפירוש שאין הריח אוסר ואין אוסר אלא טעמו של איסור. [וזה נכון] גם למציאות של ימינו כלומר תנורי חשמל בני תא אחד שאופים בהם פעמים חלב וגבינה ופעמים בשר".

 

עוד שם (טו, ל) פסק רבנו וזה לשונו:

 

"אין צולין בשר שחוטה עם בשר נבלה או בהמה טמאה בתנור אחד, ואף-על-פי שאין נוגעין זה בזה. ואם צלאן הרי זה מותר, [...] שהריח אינו אוסר, ואין אוסר אלא עצמו של איסור".

 

ואומר שם מָרי יוסף קאפח (אות לח):

 

"דברי רבנו ברורים שפסק כלוי דריחא לאו מילתא הוא, ואינו אוסר כלל. ואף דפסק רבנו לעיל פ"ט בפת שאפאה עם הצלי דאסור לאכלה בחלב, [פסק כן] כיוון דליכא פסידא, דהא אפשר לאכלה שלא בחלב, ולא משום דפסק כרב דריחא מלתא היא [...] אלא משום חומרא בעלמא פסק כן. ולמציאות של ימינו בתנורי חשמל בני תא אחד, נראה לי דהיתר גמור הוא לאפות בהן גם בשר וגם גבינה, כמובן בתבניות נפרדות בזה אחר זה ולא ביחד. ואין לחוש כלל לריח הנבלע בדפני התנור, דריחא לאו מילתא הוא. ועוד, דאין שום מגע בין דפני התנור לבין דבר הנאפה או נצלה בתבנית שבתוך התנור. ואין דפני התנור מזיעים. ואף אין דפני התנור נאסרים, ושוב דריח לאו מילתא הוא, [...] והעיקר דריחא לאו מילתא הוא ולעניין זה כל התנורים שווים".

 

לסיכום, אסור לכתחילה משום חומרא בעלמא לאפות יחדיו בתנור אחד בשר וחלב אף כשאינם נוגעים זה בזה, אך אם עשה כן – מותר לאכלם. ולכתחילה מותר להשתמש בתנור לחלב ובשר בתבניות נפרדות כל עוד אינו אופה אותם ביחד, אלא בזה אחר זה.

 

5) אין צורך לייחד כוסות לשימוש חלבי וכוסות לשימוש בשרי, והנה ההלכה:

 

"הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים, [...]. ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות--מדיחן ומטבילן, והן מותרין".

 

הראינו לדעת שאין צורך להגעיל כלי תשמיש סעודה מן הגויים, אלא מדיחן ומטבילן והן מותרין. והוא הדין בהלכות חמץ ומצה, שאין צורך להגעיל כלי תשמיש סעודה, אלא מדיחן והן מותרין.

 

ואף אם האדם שותה בכוס אחת חלבי רותח, הוא יכול להשתמש בה בבשרי צונן, כי הכלל הוא (מהלכות חמץ ומצה) "כבולעו כך פולטו", כלומר כדי שייפלט החלב הבלוע בכוס, יש צורך במשקה בשרי רותח שיפליטו.

יישר כוחך על התשובות.

בכל אופן קצת קשה לי הלשון "חומרא בעלמא" על רבינו. איך אפשר לומר כן בהינף יד?

 

אגב, ממה שכתבת אפשר ללמוד כי אם מישהו בטעות לקח כפית בשרית ובטעות השתמש בה לחלב קר, או להפך עם כפית חלבית שנגע במאכל בשרי (חם או קר) אז די בהדחה של מים קרים?

אלו דברי מרי יוסף קאפח: "אלא משום חומרא בעלמא פסק כן", ואני מסכים עמו בעניין זה.

כי סוף סוף רבנו פוסק שריחא לאו מילתא הוא, מדוע אפוא לאסור לאפות חלב ובשר בשתי תבניות נפרדות?

 

אלא כנראה שאסר משום חומרא בעלמא, ובמלים אחרות משום מראית עין או הרחקה שמא יגעו זה בזה.

 

לגבי התובנה שאמרת בסוף דבריך, נכון מאד, אפילו אם השתמש בכפית הבשרית בבשר רותח, הוא יכול להשתמש בה לכתחילה לחלב קר. שהרי אפילו אם השתמש בה לחלב רותח -- בדיעבד מותר.

התגובות שלך בשאלה כאן גרמו לי להרהר בכמה עניינים.

1) התזה שאתה מציג באופן קבוע שהרמב"ם מתאים לכל אחד ללא צורך קריאה בתלמוד וכדברי הרמב"ם בעצמו.

 

2) כעת מתעוררות שאלות פשוטות מידי יום, כגון זו שהצגתי, המעלות קשיים לעתים בפסיקת ההלכה. מה אמורים לעשות במקרה כזה? הגישה שלך במקרה הזה היא ללכת ולפתוח את ספרי מרי. הרשה לי לשאול אותך באמת ובתמים: האם אתה נותן משקל לדברי מרי בגלל שהוא מרי או שאתה בודק את מה שהוא כותב ומנסה להבין בעצמך גם כן? אני מציין שוב שהשאלה אינה נובעת מקנטרנות או חשדנות כלפיך אלה נשאלת לפי תומי, מהסיבה שבאמת לא ברורה לי משנתך בנושא.

 

3) הגישה של ה"חומרא בעלמא" היא גישה מצויה במשנתו של הרמב"ם? האם דרכו של רבינו פשוט לפסוק דברים בחומרות כמו האשכנזים למשל?

א) לא אני מציג את התזה הזו אלא אלה דברי הרמב"ם בסוף הקדמתו למשנה תורה.

 

ב) דברי מרי בעניין זה ברורים, ואולי הייתי מגיע אליהם גם בלעדיו כי כללי ההלכה בעניין זה מפורשים (ריחא לאו מילתא הוא), אלא שהוא כבר עשה את העבודה והסיק את המסקנות. ולכן אין לי צורך להתאמץ בעניין זה.

 

ג) זה שהרמב"ם החמיר כאן (וזו עובדה שאי אפשר להתווכח עמה) ומרי קרא לה "חומרא בעלמא" אינה צריכה להביא אותך למסקנה שזו גישה של הרמב"ם. ובמלים אחרות, מדוגמה אחת אינך צריך להסיק מסקנה לגבי כללות משנתו.

"לגבי התובנה שאמרת בסוף דבריך, נכון מאד, אפילו אם השתמש בכפית הבשרית בבשר רותח, הוא יכול להשתמש בה לכתחילה לחלב קר. שהרי אפילו אם השתמש בה לחלב רותח -- בדיעבד מותר."

 

"אין צורך לייחד כוסות לשימוש חלבי וכוסות לשימוש בשרי, והנה ההלכה:

"הלוקח כלי תשמיש סעודה מן הגויים, [...]. ודברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וצלוחיות וקיתונות--מדיחן ומטבילן, והן מותרין".

הראינו לדעת שאין צורך להגעיל כלי תשמיש סעודה מן הגויים, אלא מדיחן ומטבילן והן מותרין. והוא הדין בהלכות חמץ ומצה, שאין צורך להגעיל כלי תשמיש סעודה, אלא מדיחן והן מותרין.

ואף אם האדם שותה בכוס אחת חלבי רותח, הוא יכול להשתמש בה בבשרי צונן, כי הכלל הוא (מהלכות חמץ ומצה) "כבולעו כך פולטו", כלומר כדי שייפלט החלב הבלוע בכוס, יש צורך במשקה בשרי רותח שיפליטו."

 

האם אין מקום לחשש שכשאדם שותה מרק חם מהצלחת ויכאב לו בפה וירצה לקרר את זה עם קצת מים הוא יגע בשפתיו עם המרק בקצוות הכוס שהיה בו משקה חם ואז יהיה כאן בהחלט כבולעו כך פולטו?

 

מכל האמור לעיל אפשר להסיק שאין צורך בכלי סעודה (סכו"ם וצלחות) נפרדים לבשר ולחלב ולמעשה מותר לאכול באותם כלים הן חלב והן בשר, הן רותח והן קר. אפילו בתוך מעת לעת, כל מה שצריך ביניהם הוא שטיפה וזה הכל? אם לא, אשמח להבין את החילוק באופן מעשי יותר.

א) אין בטיפות המרק שבפיו חום רותח כדי לבלוע או להבליע בכוס המשקה, ואין לחוש חששות כאלה בדינים דרבנן, ואולי אפילו לא בדינים דאורייתא.

 

ב) אם אני שופך מרק בשרי לצלחת - הצלחת היא בגדר בשרית, ואסור לי לשפוך לתוכה לכתחילה דייסה חלבית. ולכן יש צורך בצלחות לחלב ובשר שאוכלים בהם רותח. ברם, אם השימוש הוא בצונן בלבד, ואפילו ברמות חום נמוכות, אין צורך בכלים נפרדים.

 

כמו כן, כמו שאמרתי, צלחת שהיא "בשרית" (כלומר שהשתמשו בה לבשרי רותח) מותר להשתמש בה לחלבי צונן, וההיפך, אך רצוי שלא לעשות כן משום היכר.

 

ג) רצוי גם להבחין בין הכלים משום חינוך לילדים, אך אין לעשות מזה עיקרי תורה (עדיף לתת דגש על ערכים מוסריים כגון אהבת היושר והאמת), וכמובן שאין להיכנס ללחצים ולמתחים מיותרים אם ערבבו את הכלים בטעות.

ינו׳ 16

כלי זכוכית ככלי מתכת... הרי לפי המדע היום רואים שהזכוכית אינה בולעת אם כך האם צריך לייחד כלי זכוכית לחלבי ולבשרי? תודה

האם אתה בטוח שלפי המדע בימינו הזכוכית לא בולעת? זכורני שהשתמשתי בכלי זכוכית זמן רב, והיו עליהם סימני בליעה ברורים.

 

כמו כן, לא תראה בעין לעולם בליעה בתבניות נירוסטה לדוגמה (אם ינקו אותן היטב לאחר כל שימוש), גם לאחר עשרות שנים, האם הדבר אומר שאין בליעה בתבניות נירוסטה?

 

כלומר, איני חושב שהמדד הקובע הוא האם הבליעה נראית בעין או לא, אלא קביעת חז"ל שכל החומרים בולעים, אף שאין אנו רואים את הבליעה בפועל.

 

בין כך ובין כך, כדי לשנות את הלכת חז"ל שכל החומרים בולעים (=שהרי חז"ל חייבו אותנו להגעיל כלים שהשתמשו בהם ברותח), יש צורך בסנהדרין ובעבודה משותפת שלה יחד עם מדענים שיבדקו את העניין היטב במעבדות.

 

בעניין הזכוכית, למיטב הבנתי נפקא מינה בעיקר ואולי רק לתבניות זכוכית שאופים בהן פשטידות חלביות.

 

Newest Posts
  • היכן הרמב"ם כתב דבר בסגנון שאין לקבל את מה שלא מתקבל על השכל. אני זוכר שרבי שמואל בן חפני גאון כתב דברים בסגנון, אבל אם אני לא טועה אף הרמב"ם כתב דברים דומים.
  • "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם " (בראשית ג, כב) החשש לכאורה לא מובן, מפני שאם הקב"ה היה רוצה, אדם יכל לאכול מהעץ הזה כמה שהוא רוצה ולמרות זאת לא לחיות לעולם. כמו כן מה הסבר הפסוק הבא: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג, כד)
  • האם לפי הרמב"ם אסור להסתכל בירח, בקשת, בברכת כהנים, או אדם בברית של עצמו? על ההסתכלות בקשת נאמר בחגיגה טז ע"א: "כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם מאי היא רבי אבא אמר זה המסתכל בקשת רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר מסתכל בקשת דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה '" לאיסור ההסתכלות בירח אין אפילו רמז תלמודי, אלא נזכר בספר 'חרדים' בשם הספר שושן סודות... ר' ספר האדם על הירח (מ. כשר) עמ' 16. לגבי האיסור של שתי אלה, מעבר לזה שהם לא נפסקו להלכה במשנה תורה, בהלכות יסודי התורה (פרק ב) משמע בדיוק להפך, שכדאי ורצוי להסתכל בירח או בקשת. סביר להניח שלדעת הרמב"ם הגמ' הנ"ל עוסקת ברמזים (וראו ג"כ פי' רבינו חננאל על אתר, שדעתו אינה ברורה לי כל כך בנושא "המסתכל בג' דברים עיניו כהות, בקשת... מפני שאלו כולן אתו להרהורי בכבוד השם "). האם יש איסור לאדם להסתכל בברית של עצמו? בקצרה, לא. " אסור להסתכל בברית קודש, בין שלו ובין של אחרים" ( זוהר ח"ב דף סו: וכן ח"ג דף פד) אדרבה, מהמקורות התלמודיים מוכח שלא מדובר בדבר איסור אלא בדבר חסידות, אך כרגיל ספר הזוהר עשה משמש ושיבש כהרגלו. ירושלמי מגילה א, יא: "ולמה נקרא שמו רבינו הקדוש שלא הביט במילתו מימיו" דוקא במקרה זה בשולחן ערוך אבן העזר כג, ז, היטיב לתאר את ההלכה בנושא: "חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שלא נסתכל במילה שלו, ומהם מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו מפני שלבו פונה מדברי הבאי לדברי האמת שהם אוחזות לבב הקדושים". ואם כבר עסקנו בנושא הזה, אז כדאי להזכיר שלדעת רבינו לנשוי מותר לאחוז בברית בשעה שנצרך לנקביו , וכל החילוק הנוסף בין העטרה לשאר האיבר מקורו בטור (אהע"ז שם): "כתב הרמב"ם ז"ל: אסור למי שאינו נשוי לשלוח יד במבושיו כדי שלא יבוא לידי הרהור, ואפילו מתחת טיבורו לא יכניס ידו כדי שלא יבוא לידי הרהור, ואם ישתין מים לא יאחוז באמה וישתין, ואם הוא נשוי מותר , ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו באמה כלל אלא בשעה שנצרך לנקביו. ואני כתבתי באורח חיים ( ס"ס ג' ) דאף נשוי אסור אם לא מהעטרה ולמטה לצד הארץ" . לגבי ברכת כהנים, כל האיסור היה בזמן בית המקדש כשהשתמשו בשם המפורש.
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!