1 ספט׳ 2018

הלכות גרים (איסו"ב פי"ג ה"ו)

4 תגובות

הלכות איסו"ב פי"ג:

גר שמל ולא טבל או טבל ולא מל אינו גר עד שימול ויטבול. וצריך לטבול בפני שלשה. והואיל והדבר צריך בית דין אין מטבילין אותו בשבת ולא ביו"ט ולא בלילה, ואם הטבילוהו הרי זו גר.

יש לי שתי שאלות לגבי ההלכה הזאת (כמובן נעזרתי במהדורת מקבילי המפורש אבל לא מצאתי מענה בה)

 

1. מה קודם למה, מילה לטבילה או טבילה למילה או שלפי רבינו זה לא משנה?

2. מדוע אסור להטביל בשבת, ביו"ט או בלילה?

1) לפי עניות דעתי התשובה טמונה בהלכה: "טבל ולא מל - אינו גר עד שימול ויטבול", כלומר הוא צריך לטבול שוב והסדר מעכב. אמנם, לדעת הרד"ע (שם) והרמב"ן (מובא בפירושו של מרי בפרק יד שם באות יג) הסדר אינו מעכב, אך כפי שאמרתי לפי דעתי מלשון רבנו ניתן בהחלט לדייק שהסדר מעכב.

 

2) מכיוון שהדבר צריך בית-דין ובית-דין אינו דן לא בלילה ולא בשבת ולא ביו"ט, כדלהלן:

2.א) בהלכות סנהדרין (ג, ג) נאמר: "אין מתחילין את הדינים בלילה, מפני השמועה למדו שהדינין כנגעים שנאמר 'כל ריב וכל נגע' מה ראיית נגעים ביום בלבד, אף הדינים ביום".

2.ב) בהלכות שבת (כג, יד) נאמר: "אין דנין בשבת, ולא חולצין, ולא מיבמין, ולא מקדשין, גזרה שמא יכתוב".

2.ג) בהלכות שביתת יום טוב (א, יח) נאמר: "כל שאסור בשבת בין משום שהוא דומה למלאכה, או מביא לידי מלאכה, בין שהוא משום שבות - הרי זה אסור ביום טוב, אלא אם כן היה בו צורך אכילה וכיוצא בה, או דברים שהן מותרים ביום טוב כמו שיתבאר בהלכות אלו".

2.ד) עוד שם (ז, יב) נאמר: "ודנין דיני ממונות ודיני מכות ודיני נפשות במועד [...] וכשם שדנין במועד כך כותבין מעשה בית דין וכל הדומה לו". נמצא שאין דנים ביום טוב, אחרת לא היו מזכירים שדנין בחול המועד.

2 ספט׳ 2018נערך: 2 ספט׳ 2018

אכן דייקתי שוב וכך לכאורה משתמע בדברי הרמב"ם (איסו"ב פי"ד) ייש"כ.

 

"וכשם שמודיעין אותו עונשן של מצוות, כך מודיעין אותו שכרן של מצוות... אם חזר בו, ולא רצה לקבל--הולך לדרכו.  ואם קיבל--אין משהין אותו, אלא מלין אותו מיד; ואם היה מהול, מטיפין ממנו דם ברית.  ומשהים אותו עד שיתרפא רפואה שלמה, ואחר כך מטבילין אותו.  [ו] ושלושה עומדין על גביו; ומודיעין אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות פעם שנייה, והוא עומד במים."

 

 

לגבי ההסברים - ייש"כ.

רק לגבי מעשה הגיור בלילה נשמע לכאורה שאסור משום שזה משתווה לדין, ובכל זאת הרמב"ם מכשיר בדיעבד, אם כן, גם דין (משפט) שנעשה בלילה עומד בעינו ואינו בטל?

פוסק רבנו בהלכות סנהדרין (ג, ג): "אין מתחילין את הדינין בלילה. מפי השמועה למדו שהדינין כנגעים שנאמר 'וכל ריב וכל נגע' [דברים כא, ה], מה ראית נגעים ביום אף הדינין ביום [...] ובדיני ממונות אם התחילו ביום מותר לגמור הדין בלילה".

כלומר לכתחילה דיני נפשות מתחילין ביום וגומרין ביום, ודיני ממונות מתחילין ביום וניתן לגמור בלילה.

לשאלתך, לא מדובר כאן בדין תורה, שהרי אין מצות עשה לדון רק ביום ולכן זו מצוה מדרבנן. ו"מפי השמועה", יש שהיא מדאורייתא ויש שהיא מדרבנן, ולכן נראה שאם דנו בלילה בדיעבד דיניהם דין.

וכך נאמר במפורש בתלמוד ירושלמי סנהדרין (ד, ה): "מנין לדיינין שטעו ודנו בלילה שדיניהן דין? שנאמר 'ושפטו את העם בכל עת' [שמות יח, כו]". והגמ"י מביא ירושלמי זה בפירושו לרבנו שם.

ביחס למטבע הלשון "מפי השמועה", מָרי יוסף קאפח אסף את כל "מפי השמועה" ברשימה אחת בסוף ספר משפטים ב (עמ' רנה). ועל "מפי השמועה" בהלכה שלנו כותב מרי ברשימתו שם (עמ' רעב): "ורבנו חשב כי על רמז ואסמכתא קלושה כזו לא ייתכן שכל דין זה נשען עליה, ובטוח הוא שהיא מסורת הדורות איש מפי איש עד למעלה. לכך כת"ר כי לימודו מפי השמועה".

השכלתי. תודה על המקורות ועל התשובות המחכימות

Newest Posts
  • היכן הרמב"ם כתב דבר בסגנון שאין לקבל את מה שלא מתקבל על השכל. אני זוכר שרבי שמואל בן חפני גאון כתב דברים בסגנון, אבל אם אני לא טועה אף הרמב"ם כתב דברים דומים.
  • "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם " (בראשית ג, כב) החשש לכאורה לא מובן, מפני שאם הקב"ה היה רוצה, אדם יכל לאכול מהעץ הזה כמה שהוא רוצה ולמרות זאת לא לחיות לעולם. כמו כן מה הסבר הפסוק הבא: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג, כד)
  • האם לפי הרמב"ם אסור להסתכל בירח, בקשת, בברכת כהנים, או אדם בברית של עצמו? על ההסתכלות בקשת נאמר בחגיגה טז ע"א: "כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם מאי היא רבי אבא אמר זה המסתכל בקשת רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר מסתכל בקשת דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה '" לאיסור ההסתכלות בירח אין אפילו רמז תלמודי, אלא נזכר בספר 'חרדים' בשם הספר שושן סודות... ר' ספר האדם על הירח (מ. כשר) עמ' 16. לגבי האיסור של שתי אלה, מעבר לזה שהם לא נפסקו להלכה במשנה תורה, בהלכות יסודי התורה (פרק ב) משמע בדיוק להפך, שכדאי ורצוי להסתכל בירח או בקשת. סביר להניח שלדעת הרמב"ם הגמ' הנ"ל עוסקת ברמזים (וראו ג"כ פי' רבינו חננאל על אתר, שדעתו אינה ברורה לי כל כך בנושא "המסתכל בג' דברים עיניו כהות, בקשת... מפני שאלו כולן אתו להרהורי בכבוד השם "). האם יש איסור לאדם להסתכל בברית של עצמו? בקצרה, לא. " אסור להסתכל בברית קודש, בין שלו ובין של אחרים" ( זוהר ח"ב דף סו: וכן ח"ג דף פד) אדרבה, מהמקורות התלמודיים מוכח שלא מדובר בדבר איסור אלא בדבר חסידות, אך כרגיל ספר הזוהר עשה משמש ושיבש כהרגלו. ירושלמי מגילה א, יא: "ולמה נקרא שמו רבינו הקדוש שלא הביט במילתו מימיו" דוקא במקרה זה בשולחן ערוך אבן העזר כג, ז, היטיב לתאר את ההלכה בנושא: "חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שלא נסתכל במילה שלו, ומהם מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו מפני שלבו פונה מדברי הבאי לדברי האמת שהם אוחזות לבב הקדושים". ואם כבר עסקנו בנושא הזה, אז כדאי להזכיר שלדעת רבינו לנשוי מותר לאחוז בברית בשעה שנצרך לנקביו , וכל החילוק הנוסף בין העטרה לשאר האיבר מקורו בטור (אהע"ז שם): "כתב הרמב"ם ז"ל: אסור למי שאינו נשוי לשלוח יד במבושיו כדי שלא יבוא לידי הרהור, ואפילו מתחת טיבורו לא יכניס ידו כדי שלא יבוא לידי הרהור, ואם ישתין מים לא יאחוז באמה וישתין, ואם הוא נשוי מותר , ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו באמה כלל אלא בשעה שנצרך לנקביו. ואני כתבתי באורח חיים ( ס"ס ג' ) דאף נשוי אסור אם לא מהעטרה ולמטה לצד הארץ" . לגבי ברכת כהנים, כל האיסור היה בזמן בית המקדש כשהשתמשו בשם המפורש.
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!