15 אוק׳ 2018

הלכות ברכות

18 תגובות

נערך לאחרונה: 19 אוק׳ 2018

בוקר טוב,

1) בהלכות ברכות פ"א ה"ו כותב רבינו:

כל הברכות כולן נאמרין בכל לשון, והוא שיאמר כעניין שתקנו חכמים, ואם שינה את המטבע הואיל והזכיר אזכרה ומלכות וענין הברכה, ואפילו בלשון חול, יצא"

 

שתי שאלות לגבי ההלכה הזאת:

א) אם אדם שאינו יודע עברית מברך בשפה שבה הוא מכיר (נניח למשל אנגלית), האם הוא אמור לסיים את הברכה בעברית? אחרת איך אפשר להזכיר אזכרה ומלכות בלשון זרה? (האם God גם כן תופס?)

 

ב) מה פירוש "ואפילו בלשון חול"?

 

 

2) שאלה נוספת בנושא אחר בעניין ברכות.

מתי צריך לברך "בורא נפשות"? כלומר לאחר כמה כמות משקה (מים, מיץ, שכר וכדו') מתחייבים בברכה הזאת. היכן מתייחס רבינו לכך? (מצאתי בפ"ח ה"ב: "הסוחט פירות והוציא מהן משקין מברך עליהן בתחילה שהכל ולבסוף בורא נפשות". מדוע לא נזכרים שם לכאורה שאר משקאות שאינן מפירות?)

 

 

3) לפי נוסח הרמב"ם כשרואים את הים הגדול וכן ברקים צריך לומר בא"י אמ"ה עושה בראשית, בעוד שבנוסחאות האחרות הנפוצות הברכה היא עושה מעשה בראשית. מה הכוונה ב"עושה בראשית"? הנוסח הזה לכאורה אינו מובן בעוד שמעשה בראשית מובן יותר.

 

4) האם יש חיוב לנשים לברך ברכות שבח או הודאה לפי הרמב"ם חוץ מברכת המזון, נר של שבת, טבילה? (בעבר שמעתי שנשות תימן לא היו בקיאות בברכות, ולא היו אומרות ברכות השחר. ואם השמועה נכונה, איך ייתכן שהיו נשות צדיקים וחכמים ובכל זאת לא ידעו ברכות אם לא שלא היה חיוב בכך כנראה בתימן?)

 

5) האם יש איסור לאישה לברך בעודה במים ולבה וגופה מגולים? אם אסור, האם מועיל שילוב ידיים וחציצה בין הלב לערווה?

 

6) האם מותר לברך על אוכל או שתייה כשלא נהנים מהטעם שלהם?

 

7) האם לפי הרמב"ם "בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא" מועיל רק כברכה ראשונה של ברכת המזון או ככל ברכת המזון מן התורה? (במילים אחרות האם לפי הרמב"ם כל אמירת תודה בכל שפה שהיא מוציאה ידי חובה בברכת המזון מן התורה?)

1) ניתן לברך ברכה באנגלית ובכל שפה, ולכתחילה צריך לברך כמטבע שתקנו חכמים (תרגום מילולי מדויק). ובדיעבד, אפילו אם שינה מהמטבע שתיקנו חכמים - יצא. אך יש לשים לב לנקודה מעניינת: רבנו מדייק ואומר בהלכה "והזכיר אזכרה", ודייק הראש"ל וכן מָרי מדייק שאפילו אם ברך בלשון חול, חייב לומר את האזכרה בלשון הקודש, והאזכרה היא אחת משבעת השמות שאינן נמחקין שכל אחד מהם הוא בגדר אזכרה.

וזה לשון מָרי שם (אות כ): "ודיוק אמת דייק הראש"ל בדברי רבנו, לפיכך נראה שהמברך בערבית או בכל שפה אחרת צריך לומר אזכרה בעברית, וזהו שדייק רבנו לכתוב 'אזכרה' ולא 'שם' כל שכן כינוי, כי כל השמות שקורין הגויים להקב"ה הם ככל הכינויים כמש"ר בפכ"ו סנהדרין הל' ג".

2) רבנו פוסק בהלכות ברכות (א, ב): "ומדברי סופרים, חייב אדם לברך על כל מאכל תחילה, ואחר כך ייהנה ממנו. [...] ואפילו נתכוון לאכול או לשתות כל שהוא, מברך ואחר כך ייהנה; וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה, מעל. וכן מדברי סופרים, לברך אחר כל מה שיאכל, וכל מה שישתה--והוא שישתה רביעית, והוא שיאכל כזית".

3) הרהרתי בדבר, ונראה לי כך:

 

בלשון חז"ל "מעשה בראשית" הוא מדע ראשית בריאת העולם, וכאן בברכה משמעות המלה "בראשית" אינה נסובה על מדע יצירת העולם, אלא על נקודת הזמן ההיסטורית בראשית קיום העולם לאחר המבול. כלומר, בראותנו את הקשת בענן אנו נזכרים בהבטחת ה' יתעלה לאחר המבול, שהוא לא ישחית עוד את העולם בכללותו, ומודים לה' יתברך שהוא ממשיך ומקיים את העולם קיום יציב ותמידי.

 

ולכן נראה לי שאין לומר "מעשה בראשית" כי אין כאן עניין למדע ראשית בריאת העולם, ויש לומר דווקא "בראשית", כי ברוך "עושה בראשית" משמעה הפשוט: ברוך אתה ה' שהנך מקיים את העולם עתה בקיום יציב ותמידי, כמו שהבטחת ועשית והנך ממשיך לעשות, מאז ראשית קיום העולם החדש לאחר המבול.

 

נמצא, ש"מעשה בראשית" הוא מדע ראשית בריאת העולם. ו"בראשית" הוא נקודת זמן היסטורית בעבר, והכוונה לנקודת הזמן שבו נראתה הקשת לאחר המבול, והבטחת ה' שהעולם לא יישמד בכללותו עוד לעולם.

 

שבת שלום

21 אוק׳ 2018

יישר כוח על התשובות וההסברים.

 

1. לגבי האזכרה האמורה היא אדנות ואלוהות או רק אדנות צריכה להיאמר בעברית?

 

3.לגבי ההסבר שלך על "מעשה בראשית", מצאתי דברים דומים ברשומה של הרב דרור פיקסלר במאמר "לתיחומו של 'מעשה בראשית' במדע המודרני":

"על פי כתבי יד של המשנה בברכות ט, ב צריך לומר "עושה בראשית" ולא "עושה מעשה בראשית", ראה מה שכתבתי בפירוש הרמב"ם למשנה מסכת ברכות - מהדורה מבוארת (מעלה אדומים תשס"ד) עמ' שסז-שסח; שעב. יש בשינוי זה בכדי להבדיל בין מעשה הבריאה (=עושה בראשית) לבין המדע האלוקי (=מעשה בראשית)."

 

1) האזכרה האמורה היא כל אחד משבעת השמות שאינן נמחקין.

 

3) כוונתי במילה "בראשית" לא לבריאה או למדע (ואיני מבין את ההבדל ביניהן), אלא לציון נקודת זמן, וכמו שכתוב בתורה "בראשית ברא אלהים", וכפירוש אונקלוס שם "בקדמין ברא אלהים", כלומר בנקודת זמן כלשהי בעבר.

 

4) לפי עניות דעתי, הברכה היחידה שאשה חייבת בה היא ברכת המזון, ואף זו מדרבנן, ואינה חייבת דווקא לברך בנוסח שתקנו חז"ל, אלא יכולה לברך כפי צחות לשונה (ואגב החיוב בברכה זו חייבו את הנשים בזימון אם אכלו שלוש נשים יחדיו). לעניין תפילה, אשה חייבת בתפילה אחת ביום מן התורה, אך שוב, אינה חייבת בנוסח שתקנו חז"ל, אלא יכולה להתפלל כפי צחות לשונה, ואפילו אם אמרה "יתברך ענני" - יצאה ידי חובתה.

 

לעניין נר של שבת וטבילה, גם אם לא בירכה קיימה את המצוה כהלכתה.

 

לגבי ברכות השחר, רבנו פוסק שם (תפילה ז, א): "כשתקנו חכמים דברי תפילות אלו, תקנו ברכות אחרות לברך אותן בכל יום. ואלו הן [...]", כלומר, ברכות השחר נתקנו כנספח לכל שאר ענייני התפילה. ולכן נראה לומר, כי כמו שנשים פטורות מנוסח התפילה הידוע שתקנו חז"ל, וחייבות בתפילה אחת ביום מן התורה כפי צחות לשונן, הוא הדין לברכות השחר שאינן חייבות בהן.

 

לגבי שאר ברכות השבח וההודאה, אינן חייבות בהן לפי דעתי, ואם למדה ויודעת את כללי הברכות, יכולה לברך. כי אם פטרו את האשה ממצוות עשה מן התורה שהזמן גרמן, וכל חיובן הוא רק בברכת המזון מספק ובתפילה אחת ביום כפי צחות לשונן, כל שכן וקל וחומר, שתהיינה פטורות מתקנות חז"ל שעוסקות בפרטי הלכות ברכות ותפילה, אלא אם כן נאמר במפורש שהן חייבות בהן.

 

5) אם אשה יושבת ערומה ברגליים ישרות צמודות כך שפניה של מטה טוחות בקרקע יכולה לברך, וכפסק רבנו בהלכות ברכות (א, ט): "ואסור למברך לברך כשהוא ערום, עד שיכסה ערוותו. במה דברים אמורים באיש, אבל אשה יושבת ופניה טחות בקרקע ומברכת".

 

אם אדם נמצא בתוך מים יכול לברך בתנאי שהם עכורים ואין להן ריח רע, וכפסק רבנו בהלכות קרית שמע (ב, ז): "מי שירד לטבול, אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות קודם שתנץ החמה, יעלה ויתכסה ויקרא. ואם היה מתיירא שמא תנץ החמה קודם שיקרא, יתכסה במים שהוא עומד בהן ויקרא. ולא יתכסה לא במים שריחן רע, ולא במי המשרה, ולא במים צלולין מפני שערוותו נראית בהן. אבל מתכסה הוא במים עכורין שאין ריחן רע, וקורא במקומו".

 

והוא הדין לאשה, אם המים נקיים ועכורין - מותר לה לברך. ואם המים נקיים והיא יושבת בתוכן כמו שאמרנו לעיל, גם כן מותר, ואפילו לא הייתה בתוך מים.

 

לגבי שילוב ידיים וחציצה בין הלב לערווה, אין עניין זה אלא במקום שהוא לבוש, וכל האיסור הוא שיהא לבו רואה את ערוותו, ולכן מועיל לשלב ידיו מתחת ללבו כאשר הוא לבוש טלית בלבד (ללא בגדים תחתונים). וכפסק רבנו בהלכות קרית שמע (ג, יז): "היה ישן בטליתו והיה ערום, חוצץ בטליתו מתחת לבו וקורא. אבל לא יחוץ מצווארו ויקרא, מפני שלבו רואה את הערווה, ונמצא כמי שקרא בלא חגור".

 

6) יש שני דברים שאין מברכין עליהן:

 

האחד דבר איסור, וכפסק רבנו בהלכות ברכות (א, יט): "כל האוכל דבר האסור, בין בזדון בין בשגגה--אינו מברך עליו לא בתחילה, ולא בסוף. כיצד: הרי שאכל טבל, ואפילו טבל דדבריהם, או שאכל מעשר ראשון שלא ניטלו כל תרומותיו, או מעשר שני והקדש שלא נפדו כהלכתן--אינו מברך; ואין צריך לומר, אם אכל נבילות וטריפות, או שתה יין נסך, וכיוצא בהן".

 

והשני הוא מי ששותה מים ואינו צמא, וכפסק רבנו שם (ח, א): "והשותה מים שלא לרוות צמאו אינו טעון ברכה לא לפניו ולא לאחריו". משמע שכל השאר - חייב לברך עליהם. וכפסק רבנו שם (ח, ב): "אבל אם שתה השמן לבדו, או שלא היה חושש בגרונו, מברך עליו שהכל, שהרי לא נהנה בטעם השמן". ואפילו חומץ מברך עליו שהכל כפסק רבנו שם בהלכה ח.

 

7) למדנו שכל ברכה שבירך בשפה אחרת לכתחילה צריך שתהיה בה אזכרה, ולכתחילה צריך שתהיה במטבע שתקנו חכמים. לגבי ברכה אחרונה שהיא מן התורה, נראה לי כי גם מי שאמר תודה וברך כפי צחות לשונו, יצא ידי חובה מן התורה, וכפי שהנשים יוצאות ידי חובה בתפילה אחת ביום בפנייתן לה' יתברך כפי צחות לשונן. ואפילו אדם שהתפלל כפי צחות לשונו תפילה אחת ביום, יצא ידי חובת תפילה מן התורה, אך לא מדברי חכמים.

22 אוק׳ 2018

יישר כוחך על התשובות וההסברים!

 

4) בדיעבד אני רואה שדעתך מבוטאת בספרים רבים, וכנראה השתמע לך כך מהרמב"ם מזה שלא הזכיר בפירוש שנשים צריכות לברך את זה. ראה גם בספר אור לציון (פרק ד הלכה א) לרב בן ציון אבא שאול "אין הנשים חייבות בברכות השחר, ומכל מקום מותרות לברך אם רוצות בכך". וכך כתב יצחק רצאבי בספרו עולת יצחק (ח"א עמ' תה) "אבל ברכות השבח כגון ברכות השחר וכו' יכולות לברך בהזכרת השם כמו האנשים". ובסמוך שם הוא כותב "נשים חייבות בתפילה אחת ביום ולפי המנהג מדורי דורות יוצאות ידי חובתן בדברי שבח לה' בקשה ותחינה כפי צחות לשונם ובזמנינו שיודערת להתפלל מתוך הסידור אומרות נוסח שמונה עשרה פעם אחת ביום לכל הפחות וטוב שתאמרנה גם ברכות השחר כמובן וכו'"

 

 

5) אם שילוב ידיים וחציצה בין הלב לערווה זה רק במקום שבו לבושים בבגד עליון וחסר בגד תחתון, אז איך אישה מברכת במקווה או היכן אם היא אסורה לברך שם מדין ברכה של בית המרחץ וגם אמורה להספיק בתוך כדי דיבור לפני הטבילה?

 

7) איזו ברכה אחרונה היא מן התורה חוץ מברכת המזון?

5) נראה לי כי לכתחילה ראוי שאשה תברך ועדיין היא בחלוקה, ולאחר הברכה תפשוט אותו ותיכנס לחדר הטבילה ותטבול. כי אסור לברך במקום שאנשים רגילים לעמוד בו ערומים כבית המרחץ.

ומכל מקום, נראה מן ההלכה כי דווקא יושבת באופן האמור (ולא עומדת) הוא שיכולה לברך.

 

7) פוסק רבנו בהלכות ברכות (א, א): "מצות עשה אחת מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר 'ואכלת ושבעת וברכת את יי אלהיך'. ואינו חייב מן התורה אלא אם שבע, שנאמר: 'ואכלת ושבעת וברכת'. ומדברי סופרים שאפילו אכל כזית מברך אחריו".

 

ומעיר שם מָרי באות ג: "עיין ראש"ל שהאריך להוכיח ובצדק ממש"ר כאן 'על אכילת מזון' דס"ל לרבנו דעל המחיה מן התורה, ועל יתר שבעת המינין דרבנן ממה שכללן לקמן בפ"ח, ושם הל' יב כתב: 'כל הברכות האלו' ומעין שלוש על יתר שבעת המינין בכללן וכתב שהן מדברי סופרים".

 

ועיין עוד בהלכות ברכות (ח, יב), ובאות כח שם.

 

נמצא, כי הברכות היחידות שהן מדאורייתא, בתנאי ששבע מאכילתו, הן ברכת המזון וברכת על המחיה.

אך לפי דעתי ברכת על המחיה מדאורייתא די נדירה, כי לעתים לא קרובות אדם שבע מאכילת פחות משלוש ביצים מדברי מזונות, שהרי אם אכל שלוש ביצים מדברי מזונות חייב בנטילת ידיים, בברכת המוציא ובברכת המזון.

25 אוק׳ 2018

כלומר מה שנוהגים לברך מזונות על מאכל במידה הגדולה יותר משלוש ביצים (למשל סנדוויץ' של 200 או 250 גרם) זה למעשה טעות, וכל מאכל מבצק הגדול מ-3 ביצים חייב בכל שלושת הדברים: נט"י, המוציא וברהמ"ז?

א) ביחס לסנדוויץ' - לעולם הברכה על הלחם היא "המוציא" ואפילו הוא אוכל רק כזית, ולעולם הברכה האחרונה על הלחם היא ברכת המזון ואפילו אכל רק כזית (אגב, נראה כי יש באכילת סנדוויץ חוסר דרך ארץ, כי האדם צריך לפעור את פיו ולנגוס נגיסות גדולות, ולכן ראוי רצוי נאה ויאה לאכול פת כמנהג אבותינו "פתות אותה פתים", ולאכול מעט מעט במתינות ובנחת).

 

ב) רק על פת הבאה בכיסנין, כגון קרואסון, עוגה, בורקס וכיו"ב, חל הכלל האמור לעיל, ואם אכל כזית עד שלוש ביצים מברך "מזונות" ו"על המחיה" בסוף, ואם אכל נפח של שלוש ביצים בינוניות - נוטל ידיים ומברך המוציא בתחילה וברכת המזון בסוף.

 

ג) אם אינו יודע אם יאכל שלוש ביצים מפת הבאה בכיסנין, נראה לי שיטול ידיו בלא ברכה, יברך "מזונות", ואם אכל מידת נפח של שלוש ביצים בינוניות - יברך ברכת המזון בסוף.

27 אוק׳ 2018נערך: 27 אוק׳ 2018

אבל הרמב"ם כתב שבצק הנילוש במי פירות או דבש מברכים עליו מזונות אז איך אפשר לכתוב שהברכה על הסנדוויץ לעולם המוציא אפילו בכזית? הסנדוויצים האלה הרבה פעמים מסומנים במילה "מזונות" כי נילושו במי פירות וכו', או שמדובר בטעות נפוצה?

 

(ההימנעות מאכילת סנדוויץ' באופן צנוע ולא גס לענ"ד נראית קצת כחסידות יתר. אכילת סנדוויץ' אינה מצריכה גסות אפשר לנגוס בה נגיסות קטנות ולאכול בנימוס.)

נראה שנשתכחה ממני הלכה: היכן הרמב"ם כותב שבצק הנילוש במי פירות או דבש מברכים עליו מזונות?

 

ההלכות שאני זוכר עתה בעניין זה נמצאות בהלכות ברכות פרק ג:

 

א חמישה מינין הן--החיטין, והשעורין, והכוסמין, ושיבולת שועל, והשיפון: הכוסמין, ממין החיטין; ושיבולת שועל והשיפון, ממין השעורין. וחמשת המינין האלו--כשהן שיבולים, נקראים תבואה בכל מקום; ואחר שדשין וזורין אותן, נקראין דגן; וכשטוחנין את אחד מהן ולשין את קמחו [=רבנו לא חילק, מדבריו עולה אפוא גם אם לשין את הקמח במי פירות] ואופין אותו, נקרא פת. והפת הנעשית מאחד מהן, היא הנקראת פת בכל מקום, בלא לוויה.

ב האוכל פת--חייב לברך לפניה, ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, המוציא לחם מן הארץ. אכל דגן שלוק כמות שהוא--מברך לפניו, בורא פרי האדמה; ולאחריו, בורא נפשות רבות. אכל קמח--מברך לפניו, שהכול; ולאחריו, בורא נפשות.

ג קמח של אחד מחמשת המינין, שקלהו ועירבו במים או בשאר משקין--אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכילה ולעטו--מברך עליו בתחילה, בורא מיני מזונות [=שוב עולה מדבריו דווקא אם לעטו (=בלעו תוך שהוא טועמו בלשונו ונהנה ממנו, ללא לעיסה ממש), אך אם אכלו כרגיל מברך על פת שנילושה במי פירות - המוציא]; ואם היה רך כדי שיהיה ראוי לשתייה--מברך עליו בתחילה שהכול, ולבסוף בורא נפשות.

1 נוב׳ 2018נערך: 1 נוב׳ 2018

לכאורה כך משתמע מדברי הרמב"ם בהלכות ברכות באמצע הפרק שממנו ציטטת (ג,ט)

"עיסה שנאפת בקרקע כמו שהערביים שוכני מדברות אופים, הואיל ואין עליה צורת פת, מברך עליה בתחילה, בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא.  וכן עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב, או שעירב בה מיני תבלין ואפיה, והיא הנקראת פת הבאה בכיסנין, אף על פי שהיא פת, מברך עליה בורא מיני מזונות; ואם קבע סעודתו עליה, מברך המוציא."

 

כעת, לא מבואר כאן אם העיסה אמורה להיות נילושה בדברים אלה בלבד או שמדובר בתוספת של אלה למים. אבל מהמילים או שעירב בה מיני תבלין ואפיה משתמע כביכול שכל עיסה שיש בה תבלין מברכים על זה מזונות, כך שיוצא שלא מעט מוצרי לחם בימינו ברכתם מזונות.

להלן לשון מָרי בפירושו שם (אות כג):

 

"אין כוונת רבנו שלש אותה במים ועירב בה דבש או שמן או חלב, אלא שלש אותה באחד מהן בלבד [ללא מים], ולא שיעור לישה בלבד אלא שריבה שמנה עד כדי טיגון או דיבשה עד כדי שיש להגדירה כתערובת קמח ודבש. אבל אם [יש בדבש או בשמן או בחלב] רק שיעור לישה עדיין היא פת גמורה ואינה פת הבאה בכיסנין, וראיה במצה שלש אותה בשמן ודבש וכדלקמן בהל' חמץ ומצה (ו, ה), שאין יוצא בו משום דהויא מצה עשירה [כלומר היא אינה בגדר פת הבאה בכיסנין]. ואם איתא דכאן [שיעור הדבש או השמן או החלב הוא] רק כדי לישה, תיפוק ליה [שם] דלא הויא פת אלא פת הבאה בכיסנין. אלא ברור כדפרישנא.

 

ומה שכתב 'שעירב בה מיני תבלין', כלומר שבצקה מעורב מקמח ומיני תבלין כגון שקדים ופירות למיניהם ולפיכך כתב שעירב ולא שנתבלה בתבלין. כדרך שאמרו בתוספתא ספ"ב דפסחים יוצאין במצה מתובלת [ומברכים עליה המוציא]. וראה לשון רבנו בהגדרת פת הבאה בכיסנין לקמן ד, יא. ושם דבריו ברורים מפורשים כי לחמניות מתוקות מעט שמביאים במסיבות לחם גמור הם וטעונין נט"י וברכתן המוציא ולבסוף שלוש ברכות אפילו לא קבע. וכאן מדובר רק בפת כזו [שעירב בה שקדים ופירות וכיו"ב] או כהגדרתו שם ממולאים ומטוגנים".

 

והייתי מוסיף על דברי מָרי את פסק רבנו בהלכות חמץ ומצה (ה, כא): "מותר ליתן התבלין והשומשמין והקצח וכיוצא בהן לתוך הבצק. וכן מותר ללוש העיסה במים ושמן או דבש וחלב, או לקטף בהן. וביום הראשון אסור ללוש ולקטף אלא במים בלבד. לא משום חמץ אלא כדי שיהיה לחם עוני, ובראשון בלבד הוא שצריך להיות זכרון לחם עוני".

 

נמצא שדווקא משום שאינו בגדר "לחם עוני" אך גדר "לחם" עדיין יש לו, שאם לא כן היה רבנו אומר משום שהוא בגדר "פת הבאה בכיסנין".

 

ונצרף את תשובת רבנו הובאה בפירושו של מָרי שם (עמ' תקנג):

 

"נשאל רבנו על הצפיחית שמגישים אחר האוכל [לפני ברכת המזון] על השולחן, וכל הדומה להם ממה שדרך בני אדם להתמתק בהם אחר האוכל ממה שדינו לברך עליו לפני אכילתו בורא מיני מזונות, אם הביאוהו אחר הסעודה [לפני ברכת המזון] על השולחן האם טעון ברכה לפניו או לא.

 

והשיב, [...] ודעו כי הצפיחית פת היא וחייבת בחלה ולפיכך כשהיא נאכלת לבדה אחר הסעודה אינו מברך עליה בתחילה ואין לייחד לה ברכה בסוף. אבל הצפיחית הממולאים המטוגנים הרי הם לדעתי בכלל פת הבאה בכיסנין וכאשר נאכלין אחר הסעודה מברך עליהם בתחילה במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלוש [קודם ברכת המזון]".

 

ושם מוסיף מָרי על דברי רבנו ואומר:

 

"אותן לחמניות שמגישים בבתי משתאות שנותנין בהן מעט סוכר מעט שמן, פת גמורה הם וטעונין נט"י וברכת המוציא וברהמ"ז כדין כל פת, ומה שטוענין שהן פת הבאה בכיסנין ופוטרים את העולם מנט"י דבר שאינו נכון הוא, ומכשילים את הרבים לדעת רבנו.

 

[...] אין הנקרא פת הבאה בכיסנין אלא ממולא ומטוגן והוא הדין מעורב בתבלין הרבה וכדלעיל (ג, ט). אבל פת יבשה כגון המצות של ארץ ישראל ברכתן לעולם המוציא לחם מן הארץ לדעת רבנו, בין קבע עליהן בין לא קבע, וכך נהגו בתימן לברך על ה'קאמז' המוציא. [...] ולפי זה נראה שאם מביאים 'כבאנה' בתוך הסעודה טעונה ברכה לפניה. אך אם הביאוה מעיקרא הרי קבעו על הפת ועליה גם יחד וברכת המוציא פוטרת אותה".

 

מדבריו עולה שה'כבאנה' ברכתה מזונות, ואם קבע עליה ברכתה המוציא. כמו כן, מה שאמר רבנו מטוגן כוונתו מטוגן בהרבה שמן כגון המלווח. כלומר, בצק שטיגנו בשמן עמוק דינו כפת הבאה בכיסנין וברכתו מזונות, כגון מקלות הלחם המטוגנים בשמן עמוק. וכל אלה אם קבע סעודתו עליהם - נוטל ידיו ומברך המוציא, ולבסוף ברכת המזון.

17 דצמ׳ 2018

הערה לגבי חציצה בין הלב לערוה באמצעות הצמדת הבגד לגוף במירווח שביניהם. ענין זה נאמר רק בקרית שמע שחשיבותה וקדושתה גבוהה משאר ברכות ולעניין שאר ברכות נאמר רק שהערווה תהיה מכוסה ואין צורך בחציצה בין הלב לבין הערווה. ולכן אשה ערומה היושבת ופניה שלמטה טוחות אין מניעה שתברך.

17 דצמ׳ 2018

מעיון בדברי רבנו הל' ברכות פ"ג ה"ט עולה שישנם שני סוגי מוצרים השונים באופן עשייתם אך דינם שווה. האחד הוא פת שאין עליה צורת פת וזהו ה'חסרון' היחיד אבל בשאר מרכיביה ושלבי אפייתה היא כלחם.

השני הוא פת הבאה בכיסנין ש'חסרונה' הוא בשלבי יצירתה דהיינו שלשה בכמות רבה של שמן או דבש וכו' או בתערובת גדולה של מיני תבלין שהן קליות או חלקי פירות וירקות.

ובשניהם אם קבע סעודתו יברך המוציא וג' ברכות באחרונה.

ולא מפני הטיגון כי כבר הסביר מרי בהערה כ"א הל' ברכות פ"ג ,ה"ט (עמ' תקכו מהדורתו) שהטיגון הוא סוג של בישול ואינו דרך אפיה לכן ברכת המטוגן היא מזונות אפילו אם קבע ואין להסיק מתשובת הרמב"ם בעניין הצפיחית (קטאיף) שברכת המטוגן באחרונה כברכת הפת אם קבע (וכבר ראיתי שתמה הרב עובדיה יוסף על מה שיכול להשתמע בתשובת רבנו זו )

אשה ערומה יכולה לברך כי אין צורך בחציצה שהרי רגליה מכסות את ערוותה והן מהוות חציצה.

ולא כפי העולה מדבריך שאין צורך מעיקרא בחציצה. ושמא דווקא משם יש ראיה שגם לתפילה ולברכות יש צורך בחציצה מן הערווה, בדיוק כמו בקריית שמע.

18 דצמ׳ 2018

ידידי הנכבד

נראה לי שחטאי הוא בכך שאני כותב מן הזכרון . הטעות שלי נבעה מכך שהחלפתי בין קרית שמע לתפילה. שלגבי תפילה דהיינו שמו"ע יש דרישה נוספת וכדברי רבינו הל' תפלה פ"ד, ה"ז : "אף על פי שכסה ערוותו כדרך שמכסה לקרית שמע, לא יתפלל עד שיכסה את ליבו

Newest Posts
  • היכן הרמב"ם כתב דבר בסגנון שאין לקבל את מה שלא מתקבל על השכל. אני זוכר שרבי שמואל בן חפני גאון כתב דברים בסגנון, אבל אם אני לא טועה אף הרמב"ם כתב דברים דומים.
  • "וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם " (בראשית ג, כב) החשש לכאורה לא מובן, מפני שאם הקב"ה היה רוצה, אדם יכל לאכול מהעץ הזה כמה שהוא רוצה ולמרות זאת לא לחיות לעולם. כמו כן מה הסבר הפסוק הבא: וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים (בראשית ג, כד)
  • האם לפי הרמב"ם אסור להסתכל בירח, בקשת, בברכת כהנים, או אדם בברית של עצמו? על ההסתכלות בקשת נאמר בחגיגה טז ע"א: "כל שלא חס על כבוד קונו רתוי לו שלא בא לעולם מאי היא רבי אבא אמר זה המסתכל בקשת רב יוסף אמר זה העובר עבירה בסתר מסתכל בקשת דכתיב כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה '" לאיסור ההסתכלות בירח אין אפילו רמז תלמודי, אלא נזכר בספר 'חרדים' בשם הספר שושן סודות... ר' ספר האדם על הירח (מ. כשר) עמ' 16. לגבי האיסור של שתי אלה, מעבר לזה שהם לא נפסקו להלכה במשנה תורה, בהלכות יסודי התורה (פרק ב) משמע בדיוק להפך, שכדאי ורצוי להסתכל בירח או בקשת. סביר להניח שלדעת הרמב"ם הגמ' הנ"ל עוסקת ברמזים (וראו ג"כ פי' רבינו חננאל על אתר, שדעתו אינה ברורה לי כל כך בנושא "המסתכל בג' דברים עיניו כהות, בקשת... מפני שאלו כולן אתו להרהורי בכבוד השם "). האם יש איסור לאדם להסתכל בברית של עצמו? בקצרה, לא. " אסור להסתכל בברית קודש, בין שלו ובין של אחרים" ( זוהר ח"ב דף סו: וכן ח"ג דף פד) אדרבה, מהמקורות התלמודיים מוכח שלא מדובר בדבר איסור אלא בדבר חסידות, אך כרגיל ספר הזוהר עשה משמש ושיבש כהרגלו. ירושלמי מגילה א, יא: "ולמה נקרא שמו רבינו הקדוש שלא הביט במילתו מימיו" דוקא במקרה זה בשולחן ערוך אבן העזר כג, ז, היטיב לתאר את ההלכה בנושא: "חסידים הראשונים וגדולי החכמים התפאר אחד מהם שלא נסתכל במילה שלו, ומהם מי שהתפאר שלא התבונן מעולם בצורת אשתו מפני שלבו פונה מדברי הבאי לדברי האמת שהם אוחזות לבב הקדושים". ואם כבר עסקנו בנושא הזה, אז כדאי להזכיר שלדעת רבינו לנשוי מותר לאחוז בברית בשעה שנצרך לנקביו , וכל החילוק הנוסף בין העטרה לשאר האיבר מקורו בטור (אהע"ז שם): "כתב הרמב"ם ז"ל: אסור למי שאינו נשוי לשלוח יד במבושיו כדי שלא יבוא לידי הרהור, ואפילו מתחת טיבורו לא יכניס ידו כדי שלא יבוא לידי הרהור, ואם ישתין מים לא יאחוז באמה וישתין, ואם הוא נשוי מותר , ובין נשוי ובין שאינו נשוי לא יושיט ידו באמה כלל אלא בשעה שנצרך לנקביו. ואני כתבתי באורח חיים ( ס"ס ג' ) דאף נשוי אסור אם לא מהעטרה ולמטה לצד הארץ" . לגבי ברכת כהנים, כל האיסור היה בזמן בית המקדש כשהשתמשו בשם המפורש.
אור הרמב'ם.jpg

© כל הזכויות שמורות לה' יתברך ויתעלה.

ולכן, כל מי שרוצה להפיץ ולהאיר את אור הדעת בקרב הראויים לכך, תבוא עליו ברכה.

כל ביקורת תילמד ותתקבל בברכה ובתודה, מפני שדברי מרי יוסף קאפח הם מאור רב עוצמה: "שכל ביקורת, תהיה מטרתה אשר תהיה, יש בה מן הלימוד" (מבוא לתלים, עמ' יד).

זִכְרוּ תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי!