הנה הפסוק (מלאכי ב, יג-יד): "וְזֹאת שֵׁנִית תַּעֲשׂוּ כַּסּוֹת דִּמְעָה אֶת מִזְבַּח יְהוָה בְּכִי וַאֲנָקָה מֵאֵין עוֹד פְּנוֹת אֶל הַמִּנְחָה וְלָקַחַת רָצוֹן מִיֶּדְכֶם. וַאֲמַרְתֶּם עַל מָה עַל כִּי יְהוָה הֵעִיד בֵּינְךָ וּבֵין אֵשֶׁת נְעוּרֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בָּגַדְתָּה בָּהּ וְהִיא חֲבֶרְתְּךָ וְאֵשֶׁת בְּרִיתֶךָ".

לא ידוע לי על פירוש של הרמב"ם או רס"ג בעניין זה, אך הפסוק ברור גם בלא פירוש מיוחד שלהם: הפסוק עוסק בגברים ולא בנשים (כמו שפירש רש"י), אשר מצד אחד בוגדים בנשותיהם עם נשים נכריות, ומצד שני מגיעים לבית-המקדש ובוכים ומתחננים, ואינם מבינים מדוע קרבנותיהם אינם מתקבלים.

לעומת זאת, הנה פירוש רש"י:

"כסות דמעה את מזבח" - שהיו באות לפני מזבח ה' ובוכות לפניו ואומרות מה חטאנו ומה מצאו אנשינו בנו עול הננו לפני המזבח להבדק כסוטות.

"מאין עוד פנות וגו'" - עד שאינכם כדי שאפנה אל מנחתכם ולקחת ריצוי מידכם.

"ואנקה" - לשון אנחה שאדם מצטער בלבו דמוניש"א בלע"ז ואב לכולם האנק דום (יחזקאל כ"ד) ואם אנקה לשון צעקה היכן הדממה ותרגומו דמדנקין וכן תרגם (שם כ"ד) ונקוטתם בפניכם ותדנקון ל' אדם הנוהם ומצטער בעצמו.

עד כאן פירושו.

ואיני יודע מדוע הוא סוטה מפשט הפסוקים, ואולי קשה לו להאשים את הגברים בבגידה, כי כידוע כל מי שנגוע בתועבה או בעבירה, קשה לו להודות על כך...

ותמיד קל להאשים את הנשים...