רמב"ם הלכות דעות ג' א: "הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים"
א) האם אדם שאוכל או שותה "דברים המאבדין את הגוף" עובר על מצות 'והלכת בדרכיו'? האם הוא עושה חטאים אחרים? אם כן, איזה מהם?
ב1) לפי הרמב"ם, האם מותר לברך - הן ברכה ראשונה והן ברכה אחרונה - על מזונות שהקהילה הרפואית העכשווית שוללת, ושיש להם השפעה נוראה על בריאותינו (כגון סוכר וקמח לבן וקוקה-קולה ומזונות שומניים וכו')?
ב2) האם זה לא יהיה מצוה הבאה בעבירה?
ג1) גם אם אתה רוצה לומר שזה תלוי בכל אדם, וכי 1) ישנם אנשים אשר מושפעים פחות על ידי מזון מסוכן, 2) ושרוב האנשים יכולים להתמודד עם כמות קטנה של מזון מסוכן אם הם אוכלים אותו כראוי ולאט וכו', עדיין הייתי שואל:
ג2) אם אדם שמן מאוד אוכל חמש המבורגרים כל יום - מזון שבמקרה הזה בהחלט יפגע קשות בבריאותו - האם מותר לו לברך על האוכל הזה?
ד) או, מענין לענין, אם אדם שותה אלקוהול מתוך כוונה להשתכר, האם מותר לו לברך על אלקוהול הזה (אלקוהול אשר במקרה זה משמיד בבת אחת גם את תיקון הגוף שלו וגם את תיקון הנפש שלו)?
ה) אחרי הכל, איך נוכל לברך את אלוהים על מזון ומשקה אשר מפרים את רצונו, ואשר מפרים את המטרה שלשמה הוא נתן לנו אוכל ושתייה ואת האיברים שבהם אנו יכולים לאכול ולשתות ("בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן עַל כָּל מַה שֶׁבָּרָאתָּ לְהַחֲיוֹת בָּהֶם נֶפֶשׁ כָּל חָי בָּרוּךְ חַי הָעוֹלָמִים"), ואשר משמידים את תיקון הגוף שלנו - וכתוצאה מכך גם תיקון הנפש שלנו, ואשר עשויים להוביל אותנו להשקפות מושחתות (עיין מו"נ ג' יב'), ואשר אלוהים במפורש לא רוצה שנאכל?
ו) האם זה לא יהיה כמו לעשות ברכות על מאכלות אסורות (אשר כפי שמלמד אותנו הרמב"ם במו"נ ג' מח' נאסרו דווקא משום שהם מסוכנים לנו)?
תודה עבור תגובתך.
1) מנקודת מבט השקפתית, אני לא יכול להבין איך זה יכול להיות מותר לברך את אלוהים על מזון שאלוהים במפורש לא רוצה שנאכל!
2) הרמב"ם עצמו לא אומר שלפי דעתו שמן אינו בריא לנו לאכול. אולי כרופא, הוא חלק על חז"ל בעניין זה.
לפי עניות דעתי, האדם מברך על ההנאה, ואם הוא נהנה הוא צריך לברך, אף-על-פי שזה מזיק לו. וכמו שרבנו פוסק בהלכות ברכות (א, ב): "וכל הנהנה מן העולם בלא ברכה -- מעל".
מורי אדיר, אני בהחלט מקבל את התשובה שלך ברמה ההלכתית. אבל אנא השב לנקודה הבאה:
מנקודת מבט השקפתית, אני לא יכול להבין איך זה יכול להיות מותר לברך את אלוהים על מזון שאלוהים במפורש לא רוצה שנאכל! מנקודת מבט השקפתית איך זה שונה מלברך את אלוהים כשיהודי אוכל חזיר ונהנה מזה? הן בשר חזיר והן מזון מסוכן הם מזונות שאלוהים לא רוצה שנאכל!
לא לחינם חז"ל אמרו שיש גדר שנקרא "נבל ברשות התורה", מי שאוכל בצורה גסה ורעבתנית ומחריב את גופו במאכלות רעים תאוותניים, הוא אמנם מברך ועושה הכל כביכול "ברשות התורה", אך למעשה הוא בגדר נבל. קצרו של דבר, מבחינה הלכתית אותו אדם הוא בסדר כי הוא מברך וכיו"ב, אך מבחינה השקפתית הוא נבל ומושחת.
זאת ועוד, דומני שבלתי אפשרי להגדיר בדיוק מבחינה הלכתית מאכלות שאינם בריאים, כי אם אדם שותה פעם בשבוע כוס קולה הוא אינו מזיק לבריאותו (אני באופן אישי לא שתיתי קולה שנים רבות), ובמיוחד אם הוא מצחצח שיניים מיד לאחר מכן. לעומת זאת, אדם שהתמכר לקולה הוא בגדר נבל ברשות התורה.
לאור נסיבות אלה, איך אפשר לקבוע את ההלכה? כלומר, האם ניתן להורות שמי שהתמכר לקולה שלא יברך כי הוא חוטא? ומי יקבע מי מכור ומי לא? ומי יקבע מהו השיעור שמזיק לבריאות ומהו השיעור שלא מזיק לבריאות? ואם אדם עושה פעילות גופנית רצינית המאכלות הרעים לא יזיקו לו, האם ניתן לומר עליו שהוא חוטא אם הוא לא מזיק לעצמו? כמו כן, כל גוף שונה מרעהו, ויש דברים שעלולים להזיק לאחד ולשני אין בהם נזק גדול...
קצרו של דבר, ההלכה צריכה להיות ברורה וחד משמעית ולכלול את כולם, ההלכה אינה מופנית ליחידים אלא לכלל, ולכן היא לא נתונה לשיקול דעתו של כל אדם ואדם, ובמיוחד בעניינים פשוטים כמו הלכות ברכות. ומסיבה זו בדיוק חז"ל קבעו שיש הלכה המופנית לכולם, אך יחד עם זאת על האדם להיות ירא שמים, ולא חלילה להתדרדר לגדר של נבל ברשות התורה.
תודה לך מורי אדיר על התשובה התובנה והיפה הזאת.
כתב רבינו אברהם בן הרמב"ם בספר המספיק בפרק על הברכות:
אמרו ז״ל: ״כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו מעל שנאמר: ׳ליי הארץ ומלואה׳ וכתוב ׳השמים שמים ליי והארץ נתן לבני אדם׳? לא קשיא, כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה״, ומה טוב זה כאסמכתא ומה נכבד זה כתיקון! ואין כוונתם בהנייה בדבריהם ״נהנה מן העולם״ לתועלת הרפואית אלא לתענוג שבחושים, משום שבעל המזג הרגזני, אם יאכל את הדבש אף על פי שאינו מועיל לו, אלא על פי רוב אף מזיק לו, מברך עליו, הואיל והוא מתענג בו. ואם ישתה את מיץ החלבלוב למרות שהוא מועיל לו על ידי סילוק הרוגז מגופו או מי צמח העלש אשר מועיל לו על ידי תיקון תכונת ההתנשאות שבו והשתקת נוהג הבלבול שלו, אין הוא מברך עליהם משום שהם אינם מענגים, ובהתאם לכך מקישים. זהו פירוש שאני מעתיק את עניינו מאבא מארי זצ״ל.