מקובל כיום למצוא סופרים של ספרים על התורה שכותבים הקדשה לנשותיהם בתחילת הספר, ולעיתים הקדשה זו מלווה בפסוק מהתנ"ך שניתן לפרש כביטוי מפורש לאהבה רומנטית. לפי התורה האם ראוי שבני זוג יביעו חיבה כזו בדרך פומבית זו? הרמב"ם לא עשה זאת, לא חז"ל, וגם לא מחברי התנ"ך. יתר על כן, אף אחד מהם אפילו לא הודה בפומבי לנשותיהם באף אחד מספריהם. בהחלט זה משום שהם ראו בכל הנוהגים הללו .ביטויים בוטים של חוסר צניעות ?האם אני צודק
חיפוש
4 אוג׳ 2019
· נערך לאחרונה: 4 אוג׳ 2019הנביאים חז"ל והרמב"ם לא הקדישו את ספריהם לנשותיהם
הנביאים חז"ל והרמב"ם לא הקדישו את ספריהם לנשותיהם
נראה לי שהתשובה פשוטה משום שהדבר לא היה מקובל באותם הימים להקדיש ספר לאדם בכלל, ולא רק לאשה. האם מצאת שמי מהחכמים הקדיש את ספרו למישהו? אני איני זוכר כעת.
כמו כן, יש ביטויי אהבה מפורשים בתורה בין יעקב לרחל שהוא אהב אותה "ממבט ראשון" ואף נישק אותה לפני חופה וקידושין! אך כמובן שאז עדיין לא ניתנה תורה...
מה שמעניין אותנו היא ההלכה בעניין זה, ובעניין זה ההלכה מחייבת את האיש לאהוב את אשתו כגופו ולכבדה יותר מגופו. והנה פסק רבנו בהלכות אישות סוף פרק טו:
"וכן ציוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יותר מגופו, ואוהבה כגופו; ואם יש לו ממון, מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתרה; ויהיה דיבורו עימה בנחת, ולא יהיה עצב ולא רוגז. וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה מכבדת את בעלה ביותר מדיי, ויהיה לו עליה מורא, ותעשה כל מעשיה על פיו, ויהיה בעיניה כמו שר או מלך: מהלכת בתאוות ליבו, ומרחקת כל שישנא. וזה הוא דרך כל בנות ישראל ובני ישראל הקדושים, הטהורים בזיווגן; ובדרכים אלו, יהיה יישובן נאה ומשובח".
דומני שאלה הם דברים ברורים.
וכן כותב רס"ג בספרו "הנבחר באמונות ובדעות" (עמ' שג):
"אבל טוב המצב הזה באשתו של אדם שיהו קשורים זה בזה לבניין העולם, כמו שאמר 'איילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת', ויגלה הבעל מאהבתו לאשתו בתבונה ועל פי הדין ובשעור שבו תתמיד חברותם, ויעצרהו מכל שזולת זה ביכולת וכוח".
כפי שהדגשתי בבהירות רבה לעיל, יש הבדל עצום בין שני המקרים הבאים:
1) משה כותב בספר ציבורי אודות יעקב ורחל שיעקב אהב את אשתו, וכי יעקב אפילו נישק את רחל בפעם הראשונה שפגש אותה.
2) יעקב כותב ספר משלו לציבור, ובספר זה הוא כותב ישירות לאשתו (directly to his wife) "אני רוצה להביע אליך רחל היקרה שלי את רגשותי העמוקים ביותר, ותודתי העמוקה ביותר; זָכַ֤רְתִּילָךְ֙ חֶ֣סֶד נְעוּרַ֔יִךְ אַהֲבַ֖ת כְּלוּלֹתָ֑יִךְ לֶכְתֵּ֤ךְ אַֽחֲרַי֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּאֶ֖רֶץ לֹ֥א זְרוּעָֽה."
במקרה הראשון, אדם חיצוני ניטראלי כותב אודות יעקב ועל התנהלותו כלפי אשתו, אך במקרה השני יעקב עצמו כותב ישירות לאשתו על רגשותיו כלפיה. ברור שיש כאן הבדל עצום, ובמקרה השני יעקב מתנהג בצורה לא צנועה.
זה דבר אחד אם אתה כותב ספר מדריך לציבור על איך לחיות בצורה מצוינת בכל תחומי החיים - כולל מערכות יחסים בין גבר לאישה, וכדוגמא למודל לחיקוי אתה כותב עלי (about me) שאני אוהב את אשתי ושאני אפילו כתבתי לה מכתבים המביעים את רגשותיי האינטימיים כלפיה - ואתה אפילו נותן דוגמאות לכמה מהמילים האלה שכתבתי לה. אבל זה דבר שונה לחלוטין אם אני כותב באופן אישי ספר לציבור בו אני כותב ישירות לאשתי איך אני מרגיש כלפיה. במקרה השני זה ברור שאני פועל בצורה לא צנועה.
וההבחנה זו ברורה כמו ההבדל בין יום ובין לילה, ובשם השמים אינני יכול להבין מדוע מישהו יתעלם מההבחנה הברורה הזו.
האמת שאיני כל כך מבין מה הקושי שבו אתה מתקשה, נחזור לרגע לשאלתך הראשונה: האם מותר לאדם להקדיש ספר לרעייתו? ובכן, גם אם לא מצאת בשום מקום שנהגו כן, האם זה אומר בהכרח שאסור? וכדי לאסור דבר מסוים הנך צריך להביא ראיות מפורשות, ולא רק ממה ש"לא ראית" כי כלל ידוע הוא "שאין לא ראינו -- ראיה". וכל עוד אין איסור מפורש להקדיש ספר לדוגמה לאשה טובה, לעניות דעתי אין שום סיבה לאסור זאת.
לא כתוב בשום מקום בהלכה שאסור לשבת בכיסא ולבהות בקיר כל היום, אך ברור שאסור לעשות זאת! העובדה שמשהו אינו אסור במפורש בספר הלכה, אין פירושה שזה בסדר עם הקב"ה שאדם ינהג כך. אותו הדבר תקף לענייננו כאן.
@תלמיד־הרמב"ם
כמו שכתבתי: "לא כתוב בשום מקום בהלכה שאסור לשבת בכיסא ולבהות בקיר כל היום, אך ברור שאסור לעשות זאת! העובדה שמשהו אינו אסור במפורש בספר הלכה, אין פירושה שזה בסדר עם הקב"ה שאדם ינהג כך. אותו הדבר תקף לענייננו כאן."
הכלל הגדול הוא שכל עוד לא נאמר על דבר מסוים שהוא אסור במפורש -- הוא מותר, וכבר עסקתי בכלל זה במאמר ושמו: "מגמת ההחמרה בעולם הדתי", שם דנתי בין השאר בתשובת רבנו בעניין זה (סימן שי, ומובאת גם בהלכות חמץ ומצה של מָרי בעמ' שנט).
הדוגמה שהבאת מישיבה מול הקיר והתבוננות בו, יש בה עוון מצד ביטול תלמוד תורה ושאר המצוות. ומתוך הין אתה שומע לאו, כלומר מתוך שהקב"ה ציווה אותנו לעבדו באהבה, אתה לומד שכל מה שמרחיק אותנו מעבודתו באהבה -- אסור.
ראה גם הלכות תלמוד תורה (ג, טז-יז):
"'כי דבר ה' בזה' (במדבר טו,לא)--זה שלא השגיח על דברי תורה, כל עיקר. וכן כל שאפשר לו לעסוק בתורה, ואינו עוסק, או שקרא ושנה, ופרש להבלי עולם והניח תלמודו וזנחו--הרי זה בכלל בוזה דבר ה'".
"אמרו חכמים, כל המבטל את התורה מעושר, סופו לבטלה מעוני; וכל המקיים את התורה מעוני, סופו לקיימה מעושר. ועניין זה מפורש הוא בתורה: הרי הוא אומר 'תחת, אשר לא עבדת את ה' אלוהיך, בשמחה, ובטוב לבב--מרוב, כול. ועבדת את אויבך' (דברים כח,מז-מח); ואומר 'למען ענותך, ולמען נסותך--להיטיבך, באחריתך' (דברים ח,טז)".
וכן ראה הלכות תשובה (ג, ז):
"אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל--הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה".
ואי אפשר לצפות שחז"ל יכתבו בהלכה את כל הדרכים שהמציאו השוטים לבטל את הזמן ולכלותו בהבלי העולם השונים והמשונים, כי אין מספיק דיו ודפים בעולם כדי למלא אותו בהבלי העולם הזה -- אלא ההלכה הכללית היא לעבוד את ה' באהבה, ולא לכלות את הזמן בהבלי שווא ומדוחים.
ונצרף עוד הלכה מהלכות תשובה (ט, ה):
"וכן הודיענו בתורה שאם נעזוב התורה מדעתנו ונעסוק בהבלי הזמן, כעניין שנאמר "וישמן ישורון ויבעט" (דברים לב,טו)--שדיין האמת יסיר מן העוזבים כל טובות העולם הזה, שהם חיזקו ידיהם לבעוט, ומביא עליהם כל הרעות המונעים אותן מלקנות העולם הבא, כדי שיאבדו ברשעם. הוא שכתוב בתורה, "ועבדת את אויבך, אשר ישלחנו ה' בך" (דברים כח,מח), "תחת, אשר לא עבדת את ה'" (דברים כח,מז)".