רמב"ם, הלכה אחרונה במ"ת:
"ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים העמוקים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם שנאמר "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים."
פירוש הדבר ברור שלא יהיה עוני בקרב היהודים בעידן המשיחי. אם כן, האם מצוות מתנות לאביונים עדיין תתקיים בעידן המשיחי?
אולי אפשר להדגיש שנאמר 'אביונים' ולא 'עניים' . וידוע הפירוש למילה 'אביון' שהוא מלשון או קרוב לעניין 'מתאווה' או יותר מדוייק מבחינה לשונית 'אובה' ,דהיינו רוצה. נראה שגם בעידן השפע יש אנשים שמרגישים חסרים בגלל שאצל אחרים המצב הכלכלי טוב יותר ובייחס אליהם הם עניים.
הרב יאיר, כתבת: "ידוע הפירוש למילה 'אביון' שהוא מלשון או קרוב לעניין 'מתאווה' או יותר מדוייק מבחינה לשונית 'אובה' ,דהיינו רוצה. נראה שגם בעידן השפע יש אנשים שמרגישים חסרים בגלל שאצל אחרים המצב הכלכלי טוב יותר ובייחס אליהם הם עניים."
רמב"ם, הלכה אחרונה במ"ת:
"ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים העמוקים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים."
רמב"ם, מו"נ ג' יב:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/more/c3-2.htm#4
[רדיפת מותרות]
"אבל הדברים ההכרחיים כולם מוגדרים ויש להם תכלית, אך המותרות אין להם סוף: אם תהיה לך תשוקה שיהו כליך של כסף, הרי היותם של זהב יותר נאה, ואחרים עשאום שהם ושמא יעשום גם מן הפטדה והאודם וכל מה שאפשר למצוא. ולא יחדל כל סכל נבער מדעת בדאגה ויגון על שלא הצליח לעשות כמו שעשה פלוני מן המותרות, ועל הרוב יביא עצמו לידי סכנות גדולות, כהפלגה בים, ושירותי המלכים , וכל מטרתו בכך להשיג אותן המותרות הבלתי הכרחיות, וכאשר יביאוהו צרות באותם הדרכים שהוא הלך בהם יתלונן על משפט ה' וגזרתו, ויבוא לקלל הזמן, ויתפלא על מיעוט עשותו צדק, מדוע אינו עוזרו להשיג ממון רב, כדי למצוא בו הרבה יין להשתכר בו תמיד, ומספר נערות עדויות במיני הזהב ואבני החן כדי שיעוררוהו למשגל יותר ממה שביכולתו כדי שיתענג, כאילו התכלית המציאותית אינה אלא עונג השפל הזה בלבד. עד כה הגיעה טעות ההמון, עד שייחסו לבורא חוסר יכולת במציאות הזו, שהמציאו בטבע הזה המחייב את הרעות הגדולות הללו כפי דמיונם, מפני שאותו הטבע אינו נשמע לכל בעל מגרעת להשיג מגרעותיו, עד שיביא לנפשו הרעה כל דרישותיה אשר אין להם סוף כמו שביארנו. אבל החסידים החכמים כבר ידעו חכמת המציאות הזו והבינו אותה, כמו שבאר דוד ואמר כל אורחות ה' חסד ואמת לנצרי בריתו [רצו] ועדתיו, אומר כי אותם אשר נצרו טבע המציאות וחוקי התורה וידעו תכליתם, נתברר להם אופן החסד והאמת בכל, ולפיכך עשו מטרתם מה שהייתה הכונה בהם מחמת היותם אדם, והיא ההשגה. ובגלל צורך הגוף מבקשים ההכרחי, לחם לאכול ובגד ללבוש ללא מותרות, וזה הקל ביותר, ואפשר להשיגו בעיסוק מועט אם יסתפק אדם בהכרחי, וכל מה שאתה רואה מקושי הדבר הזה וכבדו עלינו הוא מחמת המותרות ודרישת הבלתי הכרחי, נעשה קשה אפילו מציאת ההכרחי, לפי שכל מה שהתקוות תלויות במותרות יותר, יהיה הדבר יותר קשה, ויתבזבזו הכוחות וההשגים במה שאינו הכרחי, ובכך לא ימצא ההכרחי. וראוי שתתבונן על מצבנו במציאות, שכל מה שהיה הדבר הכרחי יותר לבעלי החיים הרי מציאותו יותר, והוא זול יותר, וכל שהוא פחות הכרחי מציאותו פחות והוא יקר מאוד.
[ככל שדבר נחוץ יותר, הוא מצוי יותר וזול יותר]
והנה הדבר ההכרחי לאדם דרך משל, הוא האויר והמים והמזון, אלא שהכרחיות האויר גדולה יותר, לפי שאם יעדר לו רגעים מספר היה אבד, אבל המים אפשר שיתקיים יום או יומים, והאויר יותר מצוי ויותר זול בלי ספק. והכרחיות המים יותר מהכרחיות המזון, לפי שאם ישתה ולא יאכל אפשר שיתקיים איזה אדם ארבעה ימים ואף חמישה ללא מזון. ואתה מוצא המים בכל עיר יותר מן המזון ויותר זול. וכך הדבר נוהג במיני המזון, היותר הכרחי יותר מצוי ויותר זו באותו המקום מאותו שאינו הכרחי. אבל המור והאהל והאודם והפיטדה איני סבור שמי שהוא מבריאי הדעת יחשוב שיש להן צורך חשוב לאדם, זולתי לרפואה, ויש תחליף להן ולדומיהם הרבה מן העשבים והחומרים. והנה זה הוא ביאור חסדי ה' יתעלה וטובו ואפילו כלפי החי הזה החלש.
[יש שוויון בין בני אדם בדברים החשובים]
אבל ביאור צדקו יתעלה והשוותו ביניהם הרי פשוט מאוד מאוד, לפי שאין בהוויה וההפסד הטבעיים מה שמיוחד למין חי מכל יתר מיני בעלי החיים בכוח מיוחד בו, או באבר נוסף על אחר ממינו, אלא כל הכוחות הטבעיים והנפשיים והחיוניים והאברים הנמצאים בפרט הזה הם הנמצאים בשני באופן עצמי. ואם היה שם חיסרון הרי זה במקרה מחמת דבר שאירע ממה שאינו בטבע, וזה מועט כמו שביארנו. ואין הבדלים כלל בין אותם שהם כדרך הטבע, זולתי מה שהוא חיובי מצד שינוי עתוד החומרים אשר זה הכרחי לטבע חומר אותו המין שהייתה המטרה בו לזה בלעדי זה. אבל מה שיש לזה צרורות מור רבים ובגדים מוזהבים, וזה אין לו המותרות הללו בחייו, אין בזה כל רע ולא עוול, וזה אשר יש לו המותרות הללו לא השיג שום דבר נוסף בעצמותו, אבל השיג דמיון שוא או משחק. וזה שהוא נעדר מותרות החיים לא חסר לו מאומה חיובי, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אוכלו לקטו, זהו מצב הרוב בכל זמן ובכל מקום, ואין לשים לב לבודדים כמו שביארנו. ולפי שתי הבחנות הללו יתבארו לך חסדיו יתעלה על ברואיו [רצז] בהמצאת ההכרחי באופן סדיר, והשוואתו בין אישי המין בבריאתם. ולפי הבחנה זו האמיתית אמר רבן של חכמים כי כל דרכיו משפט, ואמר דוד כל אורחות ה' חסד ואמת וגו' כמו שביארנו, ובפירוש אמר דוד טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, כי המצאתנו הוא הטוב הגדול בהחלט כמו שביארנו, ובריאת הכוח המנהיג את בעלי החיים הם הרחמים עליו כמו שביארנו."
נראה לי ברור מאוד משני המקורות הנ"ל ברמב"ם כי בעידן המשיחי לא יהיה אכפת לאנשים כלל וכלל שלשכניהם יש רכוש חומרי/עושר חומרי יותר מהם, ואף אחד לא ירגיש שום חוסר חומרי ביחס לשכניו.
ואם כן, השאלה המקורית שלי עדיין זקוקה לתשובה: האם מצוות מתנות לאביונים עדיין תתקיים בעידן המשיחי?
יישר כוחך!
אביון הוא גם אדם שזקוק לכל דבר, ליחס, לשמחה, לידידות, ללימוד, וכל דבר שהוא חסר בו וזקוק שחברו ישלים אותו.
וכמו שאומר הנביא ישעיה (מא, יז): "הָעֲנִיִּים וְהָאֶבְיוֹנִים מְבַקְשִׁים מַיִם וָאַיִן לְשׁוֹנָם בַּצָּמָא נָשָׁתָּה אֲנִי יְהוָה אֶעֱנֵם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֹא אֶעֶזְבֵם", והסביר שם יונתן בתרגומו: "עִנוְתָנַיָא וְחַשִׁיכַיָא דִּמחַמְדִין לְאֻלפָנָא, הָא כְּצָהֲיָא לְמַיָא וְלָא מַשׁכְּחִין, רוּחֲהוֹן בְּסִגּוּפָא מְשַׁלהֲיָא אֲנָא יְיָ אֲקַבֵּיל צְלוֹתְהוֹן, אֱלָהָא דְיִשׂרָאֵל לָא אֲרַחֵיקִנוּן".
"כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ" (דב' טו, יא). המצוה הזאת היא מצוה נצחית כי לצערנו לעולם יהיו אלמנות ויתומים ועניים ואמללים. ברם, לא עוני כמו שהיה בימי הגלות שסבלנו חרפת רעב:
"וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם. וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם. וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר. וְאֶת רוּחִי אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וְעָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר בְּחֻקַּי תֵּלֵכוּ וּמִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם. וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לַאֲבֹתֵיכֶם וִהְיִיתֶם לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לֵאלֹהִים. וְהוֹשַׁעְתִּי אֶתְכֶם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וְקָרָאתִי אֶל הַדָּגָן וְהִרְבֵּיתִי אֹתוֹ וְלֹא אֶתֵּן עֲלֵיכֶם רָעָב. וְהִרְבֵּיתִי אֶת פְּרִי הָעֵץ וּתְנוּבַת הַשָּׂדֶה לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא תִקְחוּ עוֹד חֶרְפַּת רָעָב בַּגּוֹיִם" (יח' לו, כד-ל).
ברם, אף שחרפת רעב כבר לא תהיה ואפילו העניים יהיה להם שפע יחסית לאבותיהם בגלות, עדיין יהיו עניים שיזדקקו לעזרה ולסיוע, כדי ששמחתם תהיה שלמה.
רמב"ם, הלכה אחרונה במ"ת:
"ובאותו הזמן, לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד ולפיכך יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים העמוקים וישיגו דעת בוראם כפי כוח האדם שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים."
רמב"ם, מו"נ ג' יב:
http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/more/c3-2.htm#4
[רדיפת מותרות]
"אבל הדברים ההכרחיים כולם מוגדרים ויש להם תכלית, אך המותרות אין להם סוף: אם תהיה לך תשוקה שיהו כליך של כסף, הרי היותם של זהב יותר נאה, ואחרים עשאום שהם ושמא יעשום גם מן הפטדה והאודם וכל מה שאפשר למצוא. ולא יחדל כל סכל נבער מדעת בדאגה ויגון על שלא הצליח לעשות כמו שעשה פלוני מן המותרות, ועל הרוב יביא עצמו לידי סכנות גדולות, כהפלגה בים, ושירותי המלכים , וכל מטרתו בכך להשיג אותן המותרות הבלתי הכרחיות, וכאשר יביאוהו צרות באותם הדרכים שהוא הלך בהם יתלונן על משפט ה' וגזרתו, ויבוא לקלל הזמן, ויתפלא על מיעוט עשותו צדק, מדוע אינו עוזרו להשיג ממון רב, כדי למצוא בו הרבה יין להשתכר בו תמיד, ומספר נערות עדויות במיני הזהב ואבני החן כדי שיעוררוהו למשגל יותר ממה שביכולתו כדי שיתענג, כאילו התכלית המציאותית אינה אלא עונג השפל הזה בלבד. עד כה הגיעה טעות ההמון, עד שייחסו לבורא חוסר יכולת במציאות הזו, שהמציאו בטבע הזה המחייב את הרעות הגדולות הללו כפי דמיונם, מפני שאותו הטבע אינו נשמע לכל בעל מגרעת להשיג מגרעותיו, עד שיביא לנפשו הרעה כל דרישותיה אשר אין להם סוף כמו שביארנו. אבל החסידים החכמים כבר ידעו חכמת המציאות הזו והבינו אותה, כמו שבאר דוד ואמר כל אורחות ה' חסד ואמת לנצרי בריתו [רצו] ועדתיו, אומר כי אותם אשר נצרו טבע המציאות וחוקי התורה וידעו תכליתם, נתברר להם אופן החסד והאמת בכל, ולפיכך עשו מטרתם מה שהייתה הכונה בהם מחמת היותם אדם, והיא ההשגה. ובגלל צורך הגוף מבקשים ההכרחי, לחם לאכול ובגד ללבוש ללא מותרות, וזה הקל ביותר, ואפשר להשיגו בעיסוק מועט אם יסתפק אדם בהכרחי, וכל מה שאתה רואה מקושי הדבר הזה וכבדו עלינו הוא מחמת המותרות ודרישת הבלתי הכרחי, נעשה קשה אפילו מציאת ההכרחי, לפי שכל מה שהתקוות תלויות במותרות יותר, יהיה הדבר יותר קשה, ויתבזבזו הכוחות וההשגים במה שאינו הכרחי, ובכך לא ימצא ההכרחי. וראוי שתתבונן על מצבנו במציאות, שכל מה שהיה הדבר הכרחי יותר לבעלי החיים הרי מציאותו יותר, והוא זול יותר, וכל שהוא פחות הכרחי מציאותו פחות והוא יקר מאוד.
[ככל שדבר נחוץ יותר, הוא מצוי יותר וזול יותר]
והנה הדבר ההכרחי לאדם דרך משל, הוא האויר והמים והמזון, אלא שהכרחיות האויר גדולה יותר, לפי שאם יעדר לו רגעים מספר היה אבד, אבל המים אפשר שיתקיים יום או יומים, והאויר יותר מצוי ויותר זול בלי ספק. והכרחיות המים יותר מהכרחיות המזון, לפי שאם ישתה ולא יאכל אפשר שיתקיים איזה אדם ארבעה ימים ואף חמישה ללא מזון. ואתה מוצא המים בכל עיר יותר מן המזון ויותר זול. וכך הדבר נוהג במיני המזון, היותר הכרחי יותר מצוי ויותר זו באותו המקום מאותו שאינו הכרחי. אבל המור והאהל והאודם והפיטדה איני סבור שמי שהוא מבריאי הדעת יחשוב שיש להן צורך חשוב לאדם, זולתי לרפואה, ויש תחליף להן ולדומיהם הרבה מן העשבים והחומרים. והנה זה הוא ביאור חסדי ה' יתעלה וטובו ואפילו כלפי החי הזה החלש.
[יש שוויון בין בני אדם בדברים החשובים]
אבל ביאור צדקו יתעלה והשוותו ביניהם הרי פשוט מאוד מאוד, לפי שאין בהוויה וההפסד הטבעיים מה שמיוחד למין חי מכל יתר מיני בעלי החיים בכוח מיוחד בו, או באבר נוסף על אחר ממינו, אלא כל הכוחות הטבעיים והנפשיים והחיוניים והאברים הנמצאים בפרט הזה הם הנמצאים בשני באופן עצמי. ואם היה שם חיסרון הרי זה במקרה מחמת דבר שאירע ממה שאינו בטבע, וזה מועט כמו שביארנו. ואין הבדלים כלל בין אותם שהם כדרך הטבע, זולתי מה שהוא חיובי מצד שינוי עתוד החומרים אשר זה הכרחי לטבע חומר אותו המין שהייתה המטרה בו לזה בלעדי זה. אבל מה שיש לזה צרורות מור רבים ובגדים מוזהבים, וזה אין לו המותרות הללו בחייו, אין בזה כל רע ולא עוול, וזה אשר יש לו המותרות הללו לא השיג שום דבר נוסף בעצמותו, אבל השיג דמיון שוא או משחק. וזה שהוא נעדר מותרות החיים לא חסר לו מאומה חיובי, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר, איש לפי אוכלו לקטו, זהו מצב הרוב בכל זמן ובכל מקום, ואין לשים לב לבודדים כמו שביארנו. ולפי שתי הבחנות הללו יתבארו לך חסדיו יתעלה על ברואיו [רצז] בהמצאת ההכרחי באופן סדיר, והשוואתו בין אישי המין בבריאתם. ולפי הבחנה זו האמיתית אמר רבן של חכמים כי כל דרכיו משפט, ואמר דוד כל אורחות ה' חסד ואמת וגו' כמו שביארנו, ובפירוש אמר דוד טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, כי המצאתנו הוא הטוב הגדול בהחלט כמו שביארנו, ובריאת הכוח המנהיג את בעלי החיים הם הרחמים עליו כמו שביארנו."
נראה לי ברור מאוד משני המקורות הנ"ל ברמב"ם כי בעידן המשיחי לא יהיה אכפת לאנשים כלל וכלל שלשכניהם יש רכוש חומרי/עושר חומרי יותר מהם, ואף אחד לא ירגיש שום חוסר חומרי ביחס לשכניו.
ואם כן, השאלה המקורית שלי עדיין זקוקה לתשובה: האם מצוות מתנות לאביונים עדיין תתקיים בעידן המשיחי?
מן המקורות שהבאת עולה, שבימות המשיח האנשים לא ירדפו אחר המותרות. אך עדיין יהיו אנשים שיהיו חסרים להם צרכים בסיסיים.