פנינים מדברי רס"ג - א

מתוך פירושו למשלי

מאת אדיר דחוח-הלוי

Image by Alexander Andrews

"בֵּן חָכָם יְשַׂמַּח אָב וּבֵן כְּסִיל תּוּגַת אִמּוֹ" (מש' י, א) | ושם פירש רס"ג:


"תּוּגַת כמו יגון, והמשפט שייחס לאב שייך לאם וכן להיפך [דהיינו שהחכם ישמח את אביו ואימו והכסיל תוגה לאביו ולאימו]. ויש באמרוֹ: 'בֵּן חָכָם' שני דברים כלולים: האחד, זירוז להוריו ללמד את בנם מדע במה שהודיעם שהוא [הבן] עֶדְיָם ותפארתם [שהרי הוא-בנם מקור השמחה והאושר והכבוד שלהם]; והשני, זירוז לבן להשתדל בלימוד המדע והחכמה כיוון שהוא חייב בכבוד הוריו [והוא חייב לשמוע להם וללמוד את תורתם ומוסריהם]. ועוד, שחוכמתו ממה שהם שמחים בו [=חוכמת הבן מביאה להוריו אושר ושמחה], ולפיכך חייב הוא ללמוד גם כדי לשמחם, ואל יהי סכל כדי שלא יעציבם [ולא ימיט עליהם יגון וקלון]".


***

"לֹא יוֹעִילוּ אוֹצְרוֹת רֶשַׁע וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (מש' י, ב) | ושם פירש רס"ג: "וּצְדָקָה – והצדק", דהיינו התנהגות בדרכי הצדק היושר והאמת תציל ממוות ומייסורים. לפי רס"ג פשט הפסוק אינו עוסק אפוא במתן צדקה לעני, ובפירושו הארוך הסביר את הדברים בהרחבה:


"זה [=הפסוק הזה] על העולם-הזה: כפי שאתה רואה בעלי התככים והעבירות פוחדים יראים בְּהוּלים וחרֵדים, ואנשי הצדק והפרישות שאננים ושלווים. ועל העולם-הבא: כפי שהבטיח ה' באבדן ההם [=באבדן בעלי התככים והעבירות] ומילוט אלה [=ישרי הדרך אנשי האמת], אמר: 'מְשֹׁךְ חַסְדְּךָ לְיֹדְעֶיךָ', 'אַל תְּבוֹאֵנִי רֶגֶל גַּאֲוָה', 'שָׁם נָפְלוּ פֹּעֲלֵי אָוֶן' [תה' לו, יא–יג]". 


למדנו אפוא, כי "אוֹצְרוֹת רֶשַׁע" הם התככים והעבירות, והם לא יועילו לו לאדם בעולם-הזה אלא יְיַסרוהו ייסורי נפש וגוף במוקדם או במאוחר, וכל-שכן לעולם-הבא, שם הם יהיו הגורם להכרתתו מחיי העולם-הבא; ו"הַצְּדָקָה" היא ההליכה בדרכי היושר המוסר והאמת.


וביתר הרחבה: ההליכה בדרכי היושר מצילה את האדם מהיגון החרדה והייסורים בעולם-הזה, והיא אף עושה גדולה מזאת, באשר היא מצילה אותו גם מהכרתת נפשו לעולם-הבא, וכמו שאומר שלמה בהמשך הפרק: "הוֹלֵךְ בַּתֹּם יֵלֶךְ בֶּטַח וּמְעַקֵּשׁ דְּרָכָיו יִוָּדֵעַ" (משלי י, ט) | ושם פירש רס"ג: "הדורש את התום והאמת אינו זקוק לתחבולות לפי שהוא יוֹדֵע שינצח ביושר, והדורש זולת האמת הרי הוא מעקש דרכיו ומעקמן וְיִוָּדֵעַ [=יתגלו מרמותיו ותחבולותיו לעיל כל] ולא יועיל לו זה [=כל תחבולותיו] מאומה [=ויסבול את העונש בשני העולמות]".


***

"לֹא יוֹעִיל הוֹן בְּיוֹם עֶבְרָה וּצְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת" (מש' יא, ד) | ושם פירש רס"ג: "כך נקרא יום הדין [...] ויש שהצדקה מצילה מן המוות בעולם-הזה כמו שחייתה הצרפית בשנות הרעב עם אליהו [מ"א, יז]; ומן העונש לעתיד הנקרא מוות, כמו שהצילה את יתרו [מלתעות בהבלי עבודה-זרה], באמרוֹ: 'קִרְאֶן לוֹ וְיֹאכַל לָחֶם' [שמ' ב, כ]". ולפי רס"ג פשט הפסוק הזה שהצדקה מצילה מן המוות, אך מעניין שרס"ג מסביר את אופני ההצלה של הצדקה על דרך ההתנהלות הטבעית, כלומר, שהצדקה שאדם נותן תחזור אליו בימי הרעה ותקיימו.


ואולי הדגיש זאת כדי שלא יחשוב אדם שהוא ירשיע בעוונות שדינם מיתה וייתן צדקה והיא תציל אותו מעונש המיתה שהוא ראוי לו, כי מחשבה כזו הינה שיבוש השקפתי, שהרי אין שוחד לפני בורא-עולם: "כִּי יְיָ אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהֵי הָאֱלֹהִים וַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד" (דב' י, יז), והוא שופט הכל בצדק מושלם ומדוקדק: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).


***

"רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה וְיַד חָרוּצִים תַּעֲשִׁיר" (מש' י, ד) | ושם פירש רס"ג: "זה [הסיפא של הפסוק: "וְיַד חָרוּצִים" וכו'] בעולם-הזה: במה שמפרנס [ה'] את המתעסקים [במלאכה, ושולח להם ברכה במעשי ידיהם], ולעולם-הבא: במה שגומל לבעלי המשמעת".


ואם יורשה לי להוסיף, דומני שהרישא של הפסוק: "רָאשׁ עֹשֶׂה כַף רְמִיָּה" משמעהּ שהרמייה והעושק ממיטים על האדם עניות, וכאילו יש לקרוא את הפסוק כך: "כף רמיה עושה רָאשׁ". ואם תתמהו, והלא יש עשירים גדולים שהם רמאים ונוכלים עוד יותר גדולים, ובכן, העניות אינה בהכרח עניות ממון, ויש עשירים גדולים שאינם מסוגלים ליהנות מכספם, וכאשר הם נאלצים בלית ברירה להוציא כסף מכיסם הדבר גורם להם לייסורי נפש עצומים.


קחו לדוגמה את ראש הממשלה לשעבר נתניהו, ביום ההשבעה הוא הזמין שתיה קלה בסך 6000 ש"ח! כלומר, היה ברור לו שהוא יורד מגדולתו ואף-על-פי-כן הוא הזמין שתיה קלה בסכום כל-כך גבוה, מפני שהוא אינו מסוגל ליהנות מכספי הרמייה והתככים שנטל! ואיזה מן עושר זה שאדם אינו מסוגל ליהנות ממנו? והלא זו עניות! מפני שהאדם משועבד לממונו ונוטל צדקה מזולתו, כי במחשבתו הוא עני דך מך, והכסף בעבורו הוא מארה וקללה.


ומי שיתבונן בהתנהלותו של נתניהו יראה שדרכו היא דרך הבצע והרשע, וקשה לו עד מאד להוציא ממון מכיסו, הרבה יותר מאשר קשה לעני להיפרד מפרוטותיו האחרונות.


***

"בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה" (מש' יא, ז) | ושם פירש רס"ג: "בְּמוֹת – כאשר מת האדם הרשע בכך תאבד התקווה, כמו שתקוות פועלי האוון אובדת", והוא מוסיף ומסביר בפירושו הארוך מהי התקווה אשר אובדת במות הרשעים ופועלי האוון:


"בפסוק זה שני עניינים: [א] בתחילתו שהרשע יש לקוות שישוב כל זמן שהוא חי, וכאשר מת מתייאשים ממנו, כי אין תשובה בעולם-הבא; [ב] וסופו שתקוות הרשע בעיניו אינה אלא העולם-הזה, וכל זמן שהוא חי הוא בעיני עצמו בטובה, וכאשר מת אבד ונכרתה תקוותו בעיני עצמו. והרי הצדיק, כל שעובר יום מן הזמן, הרי הוא מתקרב אל תקוותו [תקוות חיי הנצח והטוב הצפון לצדיקים], וכל שמתקדם הרשע [אל יום מותו, הוא] מתרחק ממה שהוא מצפה [=שאיפתו ותשוקתו להסתאב בבצע ובתאוות הולכת ומתרחקת וסופה הולך ומתקרב]".


נשים לב לעניין הראשון בדברי רס"ג, לפיו לאחר מות הרשע "מתייאשים ממנו", כלומר, ברור כי רס"ג התנגד להזיה שנקראת אמונת עילויי הנשמות, וכבר הרחבתי בזה במאמר נפרד.

הרעיונות המובאים לעיל פורסמו במסגרת ה"קול קורא" לפרסומי אור הרמב"ם הנשלחים בדוא"ל, ויש בהם גם רעיונות אשר אינם מפירוש רס"ג למשלי