CC BY-SA 3.0.התמונה מאת אלי סגל, רישיון

דוגמה רפח בהמשך ספר-האופל (מו ע"א) שורבט כך: "וישראל שדבקים בקדוש-ברוך-הוא [...] הם דבקים בו ומעלים אותו למעלה,  שכתוב: 'וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּייָ אֱלֹהֵיכֶם' וגו' [דב' ד, ד]". אחת ההזיות הרווחות בספר-האופל היא הזייתם של מכשפי האופל שהם מֵטיבים עם הקב"ה. בקטע לעיל אנחנו רואים ביטוי נוסף להזיה זו שהרי לפיה עם-ישראל "מעלים אותו למעלה". הוי אומר, הנבראים מרוממים את בוראם לשלמות! ואיך יעלה על הדעת ששוכני-בתי-חומר מרוממים את בוראם "למעלה"? והנה פסק רבנו בהלכות יסודי התורה (א, א)

לפי דת האמת ימי ספירת העומר הם ימי שמחה והודיה וקרבה לה' יתעלה. תחילתם בהבאת קורבן העומר למחרת יום טוב ראשון של פסח, ומאותה העת הננו סופרים את הימים כדי לבטא את האהבה לתורת-האמת שציפינו לקבלתה מיום צאתנו ממצרים מבית עבדים ועד לנתינתה בסיני. יהדות המינות האירופית החליטה שיש להתאבל בימי השמחה הללו בשל פרעות שחלו בהם בשנת תתנ"ו (1096, וזאת בעקבות ריחוקם מדרך ה' והליכתם בדרכי השקר והמינות). ברם, כדי לכפות על עם-ישראל את אבילותם הם מכזבים שהם מתאבלים בגלל שמתו 24,000 תלמידיו של רב

דוגמה שנט בשמות (לב, כג) נאמר: "וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ", ושם תרגם אונקלוס: " אֱלֹהִים" – "דַּחְלָן", דהיינו "יִרְאָה", ולא כבכל מקום "יְיָ", כדי להורות שמדובר בעבודה-זרה ולא חלילה באלהי אמת. דוגמה שס בשמות (לב, כו) נאמר: "וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַייָ אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי", ושם תרגם אונקלוס: "מִי לַ

אחד היסודות החשובים ביותר בתורת משה הוא הפקת מוסר מהייסורים שבאים על האדם הפרטי או על האומה. תכלית הייסורים היא להביא את האדם או את האומה לידי התבוננות מעמיקה במעשיהם ולצאת לדרך חדשה, טהורה ונקייה מסיאוב הדעות הרעות וההשקפות המשובשות, אשר מדרדרות את האדם והאומה לחטאים ולפשעים ולתועבות קשות. ירמיה הנביא זועק על סִכלות העם, שממשיך במריוֹ למרות הייסורים הקשים שקדמוּ לחורבן הבית: הרעב הנורא ששׂרר בעיר, החולאים והמגיפות, כל אלה גררו עמם מראות ומעשים מזעזעים, ולמרות כל זאת העם הִקש

מאמר זה משלים את המאמר: "חשבון נפש בעקבות השואה: מדוע באה אלינו הצרה הזאת?" . הפרקים הראשונים להלן לקוחים מתוך המאמר ההוא, ובהמשכם תועלה הנקודה שבה מתמקד מאמר זה: "הִכִּיתָה אֹתָם וְלֹא חָלוּ, כִּלִּיתָם מֵאֲנוּ קַחַת מוּסָר" (יר' ה, ג). אחד היסודות החשובים ביותר בדת משה הוא הפקת מוסר מהייסורים שבאים על האדם הפרטי או על האומה. תכלית הייסורים היא להביא את האדם או את האומה לידי התבוננות מעמיקה במעשיהם ולצאת לדרך חדשה, טהורה ונקייה מסיאוב הדעות הרעות וההשקפות המשובשות, אשר מדרד

בעקבות חז"ל, הרמב"ם קובע במורה את הכלל הידוע בהשגחת ה' עלינו, והוא: "אין ייסורין בלא עוון". משמעותו הברורה של כלל זה היא, שבבוא ייסורים על אדם או על אומה, חובה עליהם לפשפש במעשיהם ובהתנהלותם. זאת ועוד, כאשר הרמב"ם מנתח את מסכת ייסוריו של איוב, הוא בפירוש מלמדנו שחלה חובה על האדם לנסות ולהבין כפי כוחו את הקורות אותו, ולנסות ולקשוֹר את האירועים אשר מתרגשים עליו לאופני התנהלותו, בחירתו ומעשיו. והנה לפניכם מקצת מדברי רבנו במורה (ג, יז) בעניין הייסורין, בשתי הפְּסקות הבאות: "וכן מ

סיפור מותו של שמעון הצדיק תואר בספרות חז"ל בארבעה מקומות: בתוספתא, בתלמוד יומא ומנחות, ובירושלמי. יש שהביאו את סיפור מותו של שמעון הצדיק כראיה לכך שיש להקב"ה גוף ודמות הגוף, ותפישׂת אגדות חז"ל כפשוטן גרמה להם להיכשל בהגשמה ובמינות. אחל בשלושת המקורות הראשונים שנזכרו לעיל, מפני שהם דומים מאד זה לזה: בתוספתא מסכת סוטה (ליברמן) פרק יג, הלכה ח, נאמר כך: "שנה שמת בה שמעון הצדיק אמר להם: בשנה זו אני מת. אמרו לו מניין אתה יודע? אמר להם: כל ימות הכפורים היה זקן אחד לובש לבנים ומתכסה

ראוי להחֵל את התשובה על השאלה שבכותר, בעיון באיסור החמור לדרוש אל המתים:  "כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת   כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם, לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן   וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף, וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים,  כִּי תוֹעֲבַת יְיָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה יְיָ אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ, תָּמִים תִּ

כבר ראינו שההזיה המרכזית שעליה סובב כל ספר יצירה הינה ההזיה שהקב"ה ברא את עולמו בשרבוט רצפי אותיות שאין להם שום משמעות, כהוברי ההברים המלחששים לחשים... והואיל ואיסור חבירת חבר שראינו בחלק ב הוא איסור תורה חמור לא יעלה על הדעת שהקב"ה יברא את עולמו בהבירת הברים ובלחשושי רצפי אותיות מהובלים, ויחנך אותנו בזה לדרכי המאגיה וההזיות אשר הוא כֹּה מבקש להרחיקנו מהם: עד שהציר שכל התורה סובבת עליו הוא הרחקה מעבודה-זרה ומכל גרורותיה – וכל בר דעת מבין שדבר זה פשוט לא ייתכן! כמו כן, יודע אנ

לאחר שפרסמתי את המאמר: "למה אדיר הקטן שונא את קאפַּח וערוסי?" , הוסיפה וכתבה אודליה אריה מכתב שׂטנה ושלחה לי אותו למייל. ובכן, כדי שלא תהיה חכמה בעיניה, וכדי להוסיף ולקעקע את קאפַּח וערוסי החלטתי להשיב לה גם הפעם. מכתבהּ מלא וגדוש בקללות ונאצות וחרפות, הנני בוחר להתעלם מכל דבריה למעט מן הטענה שעליה היא נשענת. אחל אפוא, את כל מסכת הקללות והנאצות והחרפות והגידופים ששלחה, אודליה האומללה סומכת על טענה אחת ויחידה, והיא שטעיתי במאמר שנזכר לעיל במה שאמרתי שקאפַּח וערוסי התירו היתר ג

בחול המועד תשפ"ה נשלח אלי מייל מאת אחת בשם אודליה אריה, ובו מתחה ביקורת על המאמר שנכתב על קאפח ועל חסידיו השוטים והיהירים לפני כמה שנים, שכותרתו: "הקבלת פני המרדעת!" – ובמייל היא כתבה כך: "כדאי להתעדכן לפני שכותבים מאמרים, כבר כמה שנים שהניסוח שונה". ובכן, כוונתה לכך שניסוח המודעה ל"הקבלת פני המרדעת" שקיימו לקאפַּח בירושלים מדי חול-המועד שוּנתה, ומארגני הכנס מחקו ממנה את הכותרת: "הקבלת פני המרדעת". על-כל-פנים, כבר מהערתה הראשונה ניתן לזהות את הנוכלות שבדבריה, שהרי מהערתה עול

הנני פונה לכל חברי אור הרמב"ם בכל לשון של בקשה לחתום על העצומה החשובה להטלת סנקציות על השמאלנים עוכרי ישראל הארורים, אשר פועלים כל העת במטרה לגרום להפסדו של עם-ישראל במלחמה. הרשעים הללו מבינים היטב שניצחון עם-ישראל על אויביו משמעותו היא גם ניצחון מוחלט על אויבינו המרים מבית: השמאלנים הארורים עוכרי ישראל, ולכן הם פועלים כל העת כדי לעצור את המלחמה ולהציל את אויבינו הרצחניים -- וכל זאת במטרה לדחות ככל שניתן את תקומתו של עם-ישראל, ביאת גואל צדק ומימוש חזונות הנביאים ע"ה. אנא אל נ

מצות הנחת תפילין היא מצוה גדולה וחשובה, וכך נאמר בתורה על מצוה זו (שמ' יג, ט–י): "וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ, לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ, כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם. וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה" – בשל חשיבותה, נקשרה מצות הנחת התפילין בתורה ללימוד התורה: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְיָ בְּפִיךָ", ולזכירת יציאת מצרים: "כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְיָ מִמִּצְרָיִם", ונצטווינו

ו. פסיקת הגאונים בספרות הגאונים לא מצאתי התייחסות להנחת תפילין בחול-המועד, למעט בשני מקומות: בסדר המיוחס לרב עמרם גאון אשר זויף והושחת על-ידי המינים וצאצאיהם (ראו: "כתר או נקדישך" שם הוּכח זיופו), וכן בספר "הלכות גדולות". שני החכמים הללו חיו ופעלו במאה התשיעית. בברכות-השחר שב"סדר רב עמרם גאון" (הרפנס), נאמר כך: "ומצות תפילין אינה בלילה ולא בשבתות ולא בימים-טובים "; ובספר "הלכות גדולות" (ונציה ש"ח) בהלכות תפילין סימן כה, נאמר כך: "תניא, רבי עקיבא אומר: יכול יניח אדם תפילין בש

בחוה"מ תשפ"ב הגיב מאן-דהו על המאמר בעניין חובת הנחת תפילין בחול המועד , וז"ל: היה לי המון מה להידיין על המאמר אודות תפילין בחול המועד, אבל ברגע שראיתי איך אתה קורא למרן הבית יוסף, הבנתי שלא אוהבי תורה וגם לא שוחרי משנת הרמב"ם יש פה... ממש לא. ממילא אין לי מה להידיין איתכם. יש תופעה בפסיכולוגיה שנקראת "השלכה". בהשלכה אדם לוקח משהו שהוא מרגיש על מישהו אחד ומעביר אותו למישהו אחר שדומה לו. כנראה יש לכם רגשי נחיתות מסוימים כלפי גדולי תורה תימנים ספרדים ואשכנזים ועכשיו אתם מוציאים

מה נדרש? 3 כוסות חד-פעמיות רגילות, וכן כמה מגבות נקיות ויבשות. קמח שנשמר משעת קצירה (אפשר להשתמש בקמח האיכותי של 'מנחת הארץ'). מים שנשמרו בבקבוק מאתמול (אפשר מים מינרלים). קערה עמוקה חלקה מנירוסטה או פלסטיק חלק וכיו"ב, ללישת הבצק. מגש רחב וחלק מנירוסטה או פלסטיק חלק וכיו"ב, שישמש כמשטח לשיטוח הבצק. תבנית גדולה (אני השתמשתי בתבנית חד-פעמית מהסוג הגדול ביותר). סכין חדה לחיתוך הבצק וכן מערוך (שניהם אינם חובה, אני איני נעזר במערוך). מעט מלח ואפשר לדעתי גם תבלינים (לא חובה). לחמם

קאפח השׂכיר החלקלק נפטר בשנת תש"ס, ומאז ועד שנת תשפ"ה קיימו מדי חג הפסח וחג הסוכות כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל בירושלים. כנס מסוג זה הוּגדר כ"הקבלת פני רב", שהוא ביסודו התקבצות של תלמידים לכבוד הרב החי ולשמוע תורה מפיו. ברם אף-על-פי שקאפַּח כבר התפגר, במשך 24 שנה המשיכו הדרדעים לערוך לכבודו, פעמיים בשנה מדי חול-המועד, כנס "הקבלת פני המרדעת" בבית-הכנסת שבו הוא התפלל. לבסוף, בעקבות מאמר זה חדלו המארגנים מלהגדיר את הכנס כ"הקבלת פני המרדעת", אך עדיין הם ממשיכי

כידוע, חכמים הזהירו אותנו לשמור על הדגן שמכינים ממנו מצות, שלא יבוא עליו מים לאחר שנקצר. והשאלה היא, אדם אשר רוצה לקיים את מצות חכמים, ולהתענג בחג באכילת מצות טריות ורכות ולא מצות קרטון קשות כחרבות אשר נפסלו מאכילת הכלב, מה יעשה? ובכן, יש לו שתי אפשרויות: הראשונה, לקנות שלוש מצות רכות במחיר של יותר מ-100 ש"ח – וזהו לדעתי גזל מצד המוכרים רודפי הבצע ואף עוון מצד הקונים לשלם סכום כזה, מפני שהקונים מסייעים בידי עוברי עבירה אשר גוזלים את הצבור, ויש לחוס על ממונם של ישראל ולהזהירם

אחד ממנהגי המינות המוזרים הוא תענית הבכורים השוטים, דהיינו, היו מי שהחליטו מקרב צאצאי המינים, על-סמך כמה מקורות קלושים ורעועים, שחובה על הבכורים להתענות בערב הפסח. אמנם, יש משנה בפסחים (י, א) אשר אוסרת להרבות באכילה סמוך למנחה עד שיחשך היום, כדי שייכנס לליל הסדר והוא תאב לאכילת מצה של מצוה, אך אין זכר במשנה לבכורים השוטים אשר מתענים ביום ארבעה-עשר בערב הפסח... כלומר, לפי המשנה גם על הבכורים נאסר להרבות באכילה סמוך למנחה, משמע שמותר להם לאכול כל היום כולו. וכֹה דברי המשנה בפסח

"עַמִּי מֶה עָשִׂיתִי לְךָ וּמָה הֶלְאֵתִיךָ עֲנֵה בִי [...] הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְיָ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ" (מיכה ו, ג–ח). בהלכות הפסח יש שמונה מצוות מן התורה, שלוש מצוות עשה וחמש מצוות לא תעשה: א) שלא לאכול חמץ ביום ארבעה-עשר (=בערב הפסח) מחצות היום ולמעלה; ב) להשבית שאור מארבעה-עשר; ג) שלא לאכול חמץ כל שבעה; ד) שלא לאכול תערובת-חמץ כל שבעה; ה) שלא ייראה חמץ כל שבעה; ו) שלא יימצא חמ

בליל פסח (תשפ"ב) התפללתי כהרגלי במניין ספרדי. אחר תפילת העמידה של ערבית החזן בירך "לגמור את ההלל" כמנהג הספרדים, והקהל החל לומר את ההלל. אולם, אני יצאתי מבית הכנסת מכיוון שבסידור "אור הרמב"ם" לא הופיע נוסח של הלל אחר תפילת ערבית. בבדיקה שערכתי ראיתי שרבנו הרמב"ם לא הזכיר בשום מקום שיש מנהג לומר הלל אחר ערבית בבית-הכנסת, כמו כן מנהג זה לא מופיע בסידורי רס"ג ורע"ג. המשכתי לעיין בדברי הגאונים ומצאתי שאף לא אחד מהם הזכיר מנהג של אמירת הלל בליל פסח בבית-הכנסת אחר תפלת ערבית, אלא

א. דיני בליעה ופליטה אחל בהלכה היסודית שנוגעת לעניין זה, בהלכות מאכלות אסורות (יז, א) נאמר כך: " קדרה של חרשׂ  שנתבשל בה בשר נבלה או בשר שקצים ורמשים לא יבשל בה בשר שחוטה באותו היום, ואם בישל מין בשר – התבשיל אסור, בישל בה מין אחר – בנותן טעם. ולא אסרה תורה אלא קדרה בת-יומה בלבד [דהיינו שבישלו בה באותו היום בְּשַׂר איסור] הואיל ועדיין לא נפגם השומן שנבלע בקדרה [כלומר רק מפני שבליעת הבשר קשה נאסרה הקדרה, הוי אומר: אין בליעת חלב כבליעת בשר] ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם. לפיכך

השעבוד הגופני הקשה שנשתעבדו אבותינו במצרים הוא אחד מאבני הדרך בדברי הימים של אומתנו. אבותינו הקדמונים נאנקו תחת עוּלָּם הכבד והולך של פרעה ונוגשׂיו: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מִצְרַיִם מַעֲבִדִים אֹתָם [...] לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְיָ וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם" (שמ' ו). אחת השאלות המתמיהות ביותר היא: כיצד הצליחו פרעה ועבדיו להביא אומה שלֵמה מכובדת ומבוססת, לידי שעבוד שפל

עקרון הבחירה הוא יסוד מיסודות דת משה "והוא עמוד התורה והמצוה" (הלכות תשובה ה, ג). ברם, מפרשת וארא עולה לכאורה ערעור חזק על יסוד זה, והן השאלה והן התשובה מפורסמות מאד. השאלה: כיצד ייתכן שה' העניש את פרעה בעונשים כל-כך קשים בעוד שהוא מקשה את לבו ומונע ממנו את יכולת הבחירה אם להיטיב ואם להרע? הייתכן שה' יתעלה ינהג בעוול? הייתכן שהוא יכפה על האדם ללכת בדרכי רשע ואף יענישוֹ על-כך? והרי ידוע כי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּי