"וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְיָ צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ" (ש"א יז, מה).
בסדרת מאמרים זו הנני מבקש לשפוך אור על אחת הסוגיות החשובות ביותר בימינו, והיא העובדה שרש"י, "גדול פרשני ישראל" או "רבן של ישראל" כמו שרבים אוהבים לכנותו, היה מין שהדיח את עמֵּנו לדרכי מינות. רש"י החדיר לעמֵּנו את ההזיה שיש לה' גוף וכלים גופניים וכן מאפיינים גופניים מובהקים, כגון תכונות נפשיות אנושיות. בנוסף לכך, הוא החדיר שלל השקפות מינות מתועבות אשר מרוצצות במגפיים מסומרים את יסודות הדת והמוסר.
על כל זאת יש להוסיף, שרש"י היה מהגרועים שבכסילים, שהרי הכסיל החכם בעיניו הוא הכסיל הגרוע מכולם. כסילותו באה לידי ביטוי בפרשנות כפייתית של אגדות חז"ל כפשוטן, בהעדר יכולת להבין משלים ומליצות, ובהחדרת הזיות מאגיות-פגאניות על כל צעד ושעל. כמו כן, פירושו של רש"י מתאפיין בעילגות לשון קיצונית, ובשיבושים מכל סוג ומין שניתן להעלות על הדעת, משיבושים בהבנת הלשון העברית והארמית, ועד שיבושי כללי לשון ותחביר.
קצרו של דבר, פירושו של רש"י החריב את הדעת והפך את עמֵּנו לעם סכל ונבל. אולם, רש"י לא רק יצר דת חדשה פרו-נוצרית – הדת האורתודוקסית, הוא גם החדיר את השורשים הרעים להמשך התפתחותה של הדת הזו, דהיינו להמשך השחתת דת האמת בהזיות פגאניות. ומאז רש"י, קמו מאות ואלפי הוזי הזיות אורתודוקסים פרו-נוצרים אשר לא רק החדירו את שיטותיו מחריבות הדעת והמחשבה, אלא גם הוסיפו על דרכו שלל הלכות, מנהגים והזיות למכביר.
רש"י הוא אפוא השורש הרע לדת האורתודוקסית שפשׂתה בימינו: דת פרו-נוצרית שרוצצה במגפיים מסומרים את יסודות הדת, דת שביודעין משפילה את לימודי המדעים במטרה להותיר את חסידיה כסילים נבערים ומשועבדים, דת אשר עובדת מכשפים, מינים ואלילים בשר ודם, דת אשר הפכה את דת משה למכונה משומנת ודורסנית של הפקת רווחים וטובות הנאה, דת פרזיטית, טפילה ועצלנית אשר רואה במלאכה וביצרנות בזבוז-זמן במקרה הטוב ועבירה חמורה במקרה הגרוע, דת אשר נוהגת בכפיות-טובה תהומית כלפי חלק העם העובֵד שמטיב עמהּ, דת מתנשאת ושחצנית הסבורה שרוממותה נובעת מתורת גזע, דת אשר מתעבת את ארץ-ישראל וצבא-ההגנה-לישראל, דת אשר רואה בתקומתו המדינית של עם-ישראל הזדמנות לחצוב טובות הנאה, דת אשר איננה רואה את עצמה שותפה לחזון תקומתו של עם-ישראל.
הבנת מינותו וכסילותו של רש"י הינה הכרחית במסעו של עמֵּנו לשוב לצור מחצבתו. כלומר, כדי לנער את עמֵּנו מן ההבל וההזיות הפגאניות, כדי להתרומם לידיעת המדעים ולידיעת ה' יתעלה, ולכונן ממלכת כהנים וגוי קדוש – יש לעקור תחילה את השורש שפורה ראש ולענה.
"פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט, אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְיָ אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם, פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה" (דב' כט, יז).
ואחתום את המבוא בדברי רבנו ביסוד השלישי משלושה-עשר יסודות הדת, וכֹה דבריו:
"והיסוד השלישי, שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כוח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים כגון התנועה והמנוחה [...] ולפיכך שללו ממנו [חכמים] עליהם השלום החיבור והפירוד, ואמרוּ: 'לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עיפוי'. כלומר, לא פירוד והוא עורף, ולא חיבור, כי עיפוי מן 'וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים' [יש' יא, יד], כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ', 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ' [יש' מ, יח;כה] – ואילו היה גוף כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדיבור וכיוצא בזה הם כולם בדרך ההשאלה, וכמו שאמרו [חכמים]: 'דיברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דיברו בני אדם בעניין זה הרבה. וזה היסוד השלישי הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' [דב' ד, טו], כלומר, לא הִשׂגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כוח בגוף. [...] וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְיָ אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דב' ד, טו); "מֵאֵין כָּמוֹךָ יְיָ" (יר' י, ו); "וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ [...] וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ" (יש' מ).
א. שחצנותו של הפוחז חשפה את האמת
"פִּי כְסִיל מְחִתָּה לוֹ וּשְׂפָתָיו מוֹקֵשׁ נַפְשׁוֹ" (מש' יח, ז).
על-אף חומרת כסילותם ורשעותם, הכישלון החמור ביותר של חכמי-יועצי-אשכנז הוא שרבים מראשיהם האמינו, שה', יתעלה ויתרומם מהזיותיהם, הוא מעין אל יווני בעל איכויות פיסיות מעוררות התפעלות, מעין האל זאוס לאשכנזים השוטים, ולא אתפלא אם מדובר בהשפעה נוצרית. והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו): "ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם-ולעולמי-עולמים: המינים [...] חמשה הן הנקראים מינים: [...] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה".
על פסיקת הרמב"ם הזו התלונן הנחש הצרפתי הקדמוני, וזה לשונו: "ולמה קרא לזה [=למי שאומר שיש לה' יתעלה גוף ותמונה] מין? וכמה גדולים וטובים ממנו הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".
ובכן, אף שהוא לא התכוון לכך, בלעם הזעמני חשף בהשגתו זו שרבים מרבותיו היו מינים. כלומר, הטיפש הזה עשה שירות חשוב לדרך האמת, שהרי הוא הודה שרבותיו הם מינים!
ולא רק שהוא הסגיר ברוב כסילותו את רבותיו, בדבריו הוא גם ערער באופן מובהק על יסוד שלילת הגשמות, והנה לפניכם דברי רבנו בדינו של מי שמפקפק ביסוד מיסודות הדת:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
נוסיף ונזכיר שהפוחז הקדמוני התגורר בפרובנס שבדרום-צרפת, וחי בין השנים 1120–1198, ורבו רש"י חי בין השנים 1040–1105 והיה גדול פרשני וחכמי צרפת – כך שברור שרש"י נכלל בדברי הפוחז. זאת ועוד, הפוחז הניח בתלונתו רמז עבה מאד לגבי זהותם של רבותיו המינים, הוא התכוון ללמד עליהם זכות, אך למעשה הוא מגלה לנו בדיוק במי דברים אמורים:
"וכמה גדולים וטובים ממנוֹ הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".
ומי הם אלה אשר פירשו את ביטויי ההגשמה שבתורה כפשוטם? מי הם אלה אשר פירשו את אגדות חז"ל כפשוטן? ובכן, הדברים ברורים למי שאינו מבקש להטעות את עצמו, שרש"י הוא ראש וראשון לאותה שיטת פרשנות-מינות מעֻוותת, אשר החריבה את דת האמת – ועד היום לא ראיתי מקום אחד שבו רש"י אינו מפרש את אגדות חז"ל כפשוטן, בין בפירושו לתורה ובין בפירושו לתלמוד, והנה לפניכם ראיה אחת לעניין זה מדברי שלושה חוקרים אשכנזים (מ' גרוס, י' ברקאי, י' מלמד) בספרם: "דרכים בפרשנות האגדה" (עמ' 26): "רש"י משאיר את ספרות האגדה במובנה הפשוט, ובמכֻוון אינו מפתח את תכניה ואת מסריה ואינו מבהיר אותם. נראה שרש"י קיבל את דברי האגדה כפשוטם וכמשמעם, כולל את אלה שנראים תמוהים".
ב. תשובת רבנו להשׂגת הפוחז
רבים הם התועים אשר טוענים שהמינים האירופים "לא התכוונו" להגשים, או שיש לדון אותם לכף זכות מפני שהם התגוררו בקרבת הנוצרים והושפעו מהנצרות, או שהם חונכו כך על-ידי אבותיהם ואבות-אבותיהם המינים ולא היה סיפק בידם לעמוד על האמת, או שפשטי פסוקי התורה והנביאים גרמו להם להתדרדר להגשמה ולמינות (וכדברי הפוחז), ועוד. כל השאלות הללו מתנקזות למעשה לשאלה אחת: האם יש לדון לכף זכות את המגשימים למיניהם?
על השגת הנחש הזעמני שהובאה לעיל, אומר קאפח בפירושו ל"משנה תורה" שם: "נראה לי ברור שרבנו ראה את השגת הראב"ד ועליה השיב ב'מורה הנבוכים' ח"א סוף פל"ו", וקאפח חוזר ואומר במורה שם (א, לו), שדברי רבנו הינם תשובה לזעמן הצרפתי: "נראה כי שתי התנצלויות שווא הללו [של הפוחז] אשר דוחה רבנו כאן, שהאחת חינוך והרגל והשנייה הבנה מוטעית בפשטי הכתובים, לא נכתבו אלא כתשובה להשגת הראב"ד בהלכות תשובה".
והנה לפניכם תשובתו של רבנו במורה (א, לו) לקרציה הצרפתית מפוסקיירא:
"ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה-זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חינוך, מנהג אבותיהם בידיהם [חולין יג ע"ב; ובימינו טוענים צאצאי המגשימים ש'מנהג דוחה הלכה']. ואם תאמר כי פשטי הכתובים [שבתנ"ך או שבפשטי אגדות חז"ל] הפילום בשיבושים אלו [וכמו שטען הפוחז מפוסקיירא כנגד רבנו בהשגתו להלכות תשובה ג, טו], כך תדע שעובד עבודה-זרה לא הביאוהו לעבדהּ כי אם דמיונות ומושגים גרועים.
נמצא, שאין התנצלות [אין שום פתח לטענת הצטדקות] למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית [וגאוותם של חכמי-יועצי-אשכנז לא אִפשרה להם להודות שהם סכלים ומחוסרי-דעת וחסרי יכולת עיונית אמיתית, ולהודות על האמת], ואיני חושב לכופר מי שלא הוּכחה לו [על-ידי מחקר מחשבתי ומדעי מעמיק] שלילת הגשמות, אך חושב אני לכופר מי שאינו קובע בדעתו שלילתה, ובפרט עם מציאות תרגום אונקלוס ותרגום יונתן בן עוזיאל עליהם השלום, אשר הרחיקו את הגשמות תכלית ההרחקה [כלומר, לאחר שהם כתבו את תרגומיהם-פירושיהם, אין עוד שום פתח להתבלבל בפשטי המקראות ולטעות בהגשמה, וכל-שכן שאין עוד שום פתח לשגות ולחבֵּר פרשנות שמובילה להגשמה]".
ותרגומי אונקלוס ויונתן בן עוזיאל היו לפני הקרציה ולפני רש"י-שר"י והם יכלו ללכת בדרך הישרה אם היו רוצים, אך הם בחרו לעזוב אורחות יושר וללכת בדרכי חושך. ו"אין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם היה קצר יכולת עיונית". וכל חוקרי רש"י ואשכנז בכלל לדורותיהם הסתירו עניין זה, ושיתפו פעולה עם אחת ההתעיות הגדולות ביותר בעולם הדתי, והיא קידוש פירוש פרו-נוצרי מהובל ופרימיטיבי כפירוש החשוב ביותר בעם-ישראל.
והנה לפניכם גם פירושו הנפלא של רס"ג לפסוק שהזכרנו (מש' ב, יג): "הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר לָלֶכֶת בְּדַרְכֵי חֹשֶׁךְ", וכֹה דבריו: "ומטעותם [של המינים], שהם לא די להם שעזבו את האמת אלא שהלכו אחרי ההבל, ועליהם הוא אומר: 'הַעֹזְבִים אָרְחוֹת יֹשֶׁר' וגו', לפיכך נתחייבו שני עונשים, כי אילו עזבו את האמת וההבל גם יחד בדבר מסוים ולא התנגדו לו [=להבל] היה עליהם חטא אחד, וכאשר הפכו את האמת בהביאם במקומו את ההבל נעשה חטאם כפול".
אגב, המינים וצאצאיהם קידשו את מנהגי אבותיהם, לא בגלל שהם חששו מתנועת ההשכלה והרפורמים כפי שהם מתַרצים כדי להסביר את נהייתם הכפייתית אחרי מנהגים חיצוניים פרו-נוצרים, אלא מפני שהם השתבשו ביסודות הדעות וההשקפות של דת האמת (שהרי דבקותם במנהגיהם הרחוקים מִדַּעת הֵחֵלה מאות רבות בשנים לפני עליית תנועת ההשכלה). ריחוקם מה' יתעלה גרם להם לתעות ולשקוע בתאוות ובזימות, וכדי לקיים את תאוותיהם וסטיותיהם החדירו לנו שהם הגזע הארי של העם היהודי, מעמד אשר מעניק להם את הסמכות לשבש את עולם ההלכה והמחשבה היהודי באינסוף הזיות וחומרות, אשר מתעות מדרך האמת ומדרדרות במדרון התאוות והדמיונות – "לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה" (דב' יח, כט).
ג. "יותר תועים מן הבהמות"
לא לחינם רבים מקרב חכמי-יועצי-אשכנז לא אהבו את הרמב"ם בלשון המעטה, רבנו, בראייתו החודרת והנוקבת חדר מבעד למסך השקר, ולא פעם בכתביו הוא מסיר מעליהם את מעטה ההטעיה וחושף ומגלה את נבלותם, וכמו שהרמב"ם אומר בסוף הקדמתו למורה-הנבוכים, שם הוא מבאר מדוע יהיו רבים אשר יירתעו מספרו מורה-הנבוכים (עמ' יב):
"אבל המבולבלים אשר כבר נתטנפו מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת, הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מספרו 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם, כי לא יבינו להם עניין, ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [תיחשף סכלותם ונבלותם], שהם סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
אחת הדוגמאות החזקות להסרת הלוט מעל מסך השקר האשכנזי נמצאת בדברי הרמב"ם ב"מאמר תחיית המתים", ושם הוא מתייחס לנטייתם של ראשוני אשכנז אחרי השקפות המינות הארורות, והחמורה שבהשקפותיהם היא שיש לה' גוף, וכֹה דבריו (עמ' עא):
"וכאשר נחלצנו לכך [לחבר את 'משנה תורה'] ראינו שאין מן הצדק שנתכוון למה שרצינו לבאר ולקרב פרטי הדינים, ואניח יסודותיו מוזנחים [=יסודות הדת] לא אבארם ולא אדריך לאמיתתם. ובפרט כאשר מצאנו אחד המדמים שהוא חכם [והם מדמים] שהוא מחכמי ישראל באמת, ושהוא יודע דרך הלכה ויישא וייתן במלחמתה של תורה מנעוריו לפי דמיונו, והוא מסופק האם ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כפי שנאמר במקראות, או שאינו גוף".
במאמר "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז – חלק ב", הוכחתי ש"האחד" שרבנו מזכיר לעיל הוא הפוחז הידוע בציבור, אשר היה מסופק: שמא ה' גוף בעל עין ויד ורגל ומעיים כמו שסברו רבותיו "הגדולים והטובים" הנערצים עליו, ואשר עלו בהרבה בחוכמתם על רבנו הרמב"ם...
הבה נמשיך עתה בדברי רבנו במאמרו שם (עמ' עא–עב):
"אבל אחדים ממי שמצאתי מאנשי ארץ מסוימת החליטו שהוא גוף, וחשבו לכופר מי שאומר היפך זה, וקראוהו מין ואפיקורוס, ותפשו דרשות ברכות כפשטיהם, וכדומה-לזה שמעתי על מקצת מי שלא ראיתיו. וכאשר ידענו את אלה המפסידים מאד ושהם מסופקים, והם מדמים שהם חכמי ישראל, והם היותר סכלים בבני אדם ויותר תועים מן הבהמות [גדולי האסלה], וכבר נתמלאו מוחותיהם פלאות והזיות ודמיונות נפסדות כנערים וכנשים, ראינו שכן ראוי [=שהרי חכמי-יועצי-אשכנז התלוננו מדוע רבנו שילב ענייני מחשבה בחיבורו ההלכתי, והנה רבנו מוכיח שראוי לשלב אותם, שהרי הם יותר תועים מן הבהמות וזקוקים נואשות לידע את יסודות הדת] שנבאר בחיבורינו ההלכתיים יסודות הדת על דרך ההודעה לא על דרך הלמידות, כי הלמידות דרוש לה בקיאות במדעים רבים שאין 'חכמי התורה' יודעים מהם מאומה".
והכינוי "יותר תועים מן הבהמות" נאמר על המסופקים כמו הפוחז הידוע, ואם המסופקים כך, מה ראוי לומר על ראשוני רשעי אשכנז המינים, כגון רש"י-שר"י וחבר מרעיו?
אגב, מדברי רבנו עולה, כי "חכמי התורה" הללו היו כסילים ונבערים בענייני מדע ודרך האמת. שאיפתם לרע וריקנותם מן המדעים גררו אותם להזיות ולדמיונות מאגיים אשר השחיתו והרסו את שכלם ואופני חשיבתם, ומכאן הדרך להגשמה, לאלילות ולשקיעה בתאוות ובהזיות מהירה מאד ואף בלתי נמנעת, ועד היום "מנהג אבותיהם בידיהם" – שהרי רוב היהדות האשכנזית ובעיקר החרדית הפרו-נוצרית, מְגַנֶּה מאד את לימודי המדעים ומרחיק מהם בכל דרך.
ד. תפישת אגדות חז"ל כפשוטן
בדברי רבנו ב"מאמר תחיית המתים" לעיל הוא אומר שאותם מינים וכסילים נבערים, "תפשו דרשות ברכות [=אגדות חז"ל] כפשטיהם", ויש לשאול ולהבין מדוע רבנו מציין זאת? מה הקשר בין הבנת דרשות חז"ל כפשוטן להגשמת הבורא או לריחוק מהשקפות נכונות? ובכן, נראה ברור אפוא, כי הבנת דרשות חז"ל כפשוטן היא אחד החולאים הרעים הגדולים ביותר שאחזו בעם-ישראל, כי ברגע שאדם מאמין שדרשה כלשהי נאמרה כפשוטה הוא מחדיר לעצמו הזיה מאגית. ובהחדרת הזיה מאגית ללב האדם, כל בניין הדעת נמצא בסכנה עצומה, כי אם המאגיה שולטת בעולמנו לצד ה' יתעלה, אין כל מניעה שהיא תשלוט בכל תחום ותחום מחיינו – וככל שהמאגיה שולטת יותר בחיינו כך ידיעת ה' וייחוד ה' מתרחקים מהשגתנו.
ועל חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:
"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".
במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?
בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחום מתחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:
א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.
ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
מהלכות רבנו לעיל אנחנו לומדים, שההבלים, ההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! ובמלים אחרות, אם האדם ממלא את מחשבתו בהבלים ובהזיות פגאניות הוא מחריב את צלם האלוה שבו, מתרחק מידיעת ה' יתעלה ומתדרדר לתהום הסכלות והבהמיות.
וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכו', וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י): "כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא". זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, הוא גם כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו, כב], ומפי השמועה למדו שבעבודה-זרה הכתוב מדבר. הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [במ' טו, כג]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
תפישת אגדות חז"ל כפשוטן לא רק החריבה את הדעת והכשירה את הקרקע לקבל את הנמנעות ולעבוד עבודה-זרה, היא אף סללה את הדרך הרעה לחדירת השקפות הגשמה ומינות, שהרי כאשר רבנו מתאר לעיל את חכמי-יועצי-אשכנז שהגשימו את הבורא, הוא קושר את השקפותיהם הטמאות והרצוצות לתפישת אגדות חז"ל כפשוטן. והדברים פשוטים וברורים: מי שמקבל את אגדות חז"ל כפשוטן על כל תיאוריהן בעניין אמיתת הבורא, דבריו ומעשיו, עלול בקלות לשגות בהגשמה כאילו מדובר חלילה במלך בשר ודם אשר יושב גבוה בשמים בראש פנתיאון אלילי, יחד עם השטן והמקטרגים והמשטינים ומלאכי השרת...
קצרו של דבר, בתפישת אגדות חז"ל כפשוטן חדרו לעם-ישראל אינסוף הזיות אליליות, מהגשמת הבורא דרך אמונה באמיתת הכישופים, האסטרולוגיה, העוננות, השדים, הניחושים ושאר מרעין בישין, עד שצלם האלוה של האדם אשר לומד גמרא עם פירוש רש"י (שתפשׂ את אגדות חז"ל כפשוטן), הוּעם כמעט לחלוטין – שהרי מחשבתו עֻוותה לקבל את כל הנמנעות כמציאות ממשית. אמונתם של "גדולי ישראל" לדורותיהם באינסוף הזיות והבלים, יצרה מצב בלתי נתפש, בו עם-ישראל, עם חכם ונבון, הולך שבי אחרי ההזיות האליליות שהמציאו עובדי האלילים הקדמונים, ולכן רבנו אומר על חכמי ישראל שהם "יותר תועים מן הבהמות".
תפישת אגדות חז"ל כפשוטן היא אֵם כל חטאת, ולכן רבנו תוקף בחריפות רבה, בהקדמתו לפרק חלק, את הדרשנים והפרשנים שתופשים את אגדות חז"ל כפשוטן, ומכיוון שהדברים מתארים את אחד היסודות המרכזיים לריחוקנו מדרך האמת, חובה לשנן אותם שוב ושוב:
"וממה שאתה צריך לדעת שדברי חכמים עליהם השלום, נחלקו בהם בני אדם לשלוש כיתות: הכת הראשונה והם רוב אשר נפגשתי עמהם ואשר ראיתי חיבוריהם ואשר שמעתי עליהם, מבינים אותם [=את אגדות חז"ל ומשליהם] כפשוטם ואינם מסבירים אותם כלל [=כמשלים וחידות], ונעשו אצלם כל הנמנעות [=ההזיות] מחויבי המציאות, ולא עשו כן אלא מחמת סכלותם בחכמות וריחוקם מן המדעים [=הריחוק מהמדעים פותח פתח רחב להזיות ולמאגיה מחריבת הדעת], ואין בהם מן השלמות עד כדי שיתעוררו על-כך מעצמם, ולא מצאו מעורר שיעוררם, ולכן חושבים הם שאין כוונת חכמים בכל מאמריהם המחוכמים אלא מה שהבינו הם מהם, ושהם כפשוטם, ואף-על-פי שיש בפשטי מקצת דבריהם מן הזרות עד כדי שאם תספרנו כפשטו להמון העם, כל-שכן ליחידיהם, יהיו נדהמים בכך ואומרים: היאך אפשר שיהא בעולם אדם שמדמה דברים אלו וחושב שהם דברים נכונים? וכל-שכן שימצאו חן בעיניו?
והכת הזו המסכנה רחמנות על סִכלותם [ואולי על הפתאים הנבערים שביניהם יש לרחם, אך לא על ראשי ומובילי הכת הזו אשר מתעים את העם אחרי ההבל ומחדירים מינות לליבו של עם-ישראל], לפי שהם רוממו את החכמים לפי מחשבתם, ואינם אלא משפילים אותם בתכלית השפלות ואינם מרגישים בכך, וחַי ה' כי הכת הזו מאבדים הדר התורה ומחשיכים זהרהּ, ועושים תורת השם בהיפך המכֻוון בה, לפי שה' אמר על חכמת תורתו: 'אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה' [דב' ד, ו], והכת הזו דורשים מפשטי דברי חכמים דברים אשר אם ישמעום העמים יאמרו: 'רק עם סכל ונבל הגוי הקטן הזה'.
והרבה שעושין כן הדרשנין המבינים [=המסבירים] לעם מה שאינם מבינים הם עצמם, ומי ייתן ושתקו כיוון שאינם מבינים – 'מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחָכְמָה' [איוב יג, ה], או היה להם לומר: 'אין אנו יודעים מה רצו חכמים בדברים אלו ולא היאך פירושו', אלא חושבים שהבינו, ומעמידים את עצמם להבין לעם מה שהבינו הם עצמם, לא מה שאמרו חכמים, ודורשין בפני ההמון בדרשות [מסכת] ברכות ופרק חֵלֶק [פרק עשירי במסכת סנהדרין] וזולתם כפשוטם מלה במלה [=בדיוק כמו רש"י-שר"י וכל צאצאי המינים ממשיכי דרכו]".
"דֶּרֶךְ רְשָׁעִים כָּאֲפֵלָה לֹא יָדְעוּ בַּמֶּה יִכָּשֵׁלוּ" (מש' ד, יט).
וכאמור, זו היא בדיוק שיטתו של רש"י! ומי שמעיין בפירושיו לתורה ובפירושיו למסכת ברכות וסנהדרין ולכל מסכתות הש"ס ימצא, שהוא מפרש את כל אגדות חז"ל כפשוטן, ואף מחדיר את פשטי האגדות כפירושים לתוך סוגיות הלכתיות שאין להן שום זיקה אגדית. וזאת אחת הסיבות המרכזיות שפירושו הינו אסון לעם-ישראל, ולא רק מפני שהוא מחדיר את השקפות המינים, אלא גם כי הוא מנחיל את שיטת תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, וגורם לרעה גדולה מאד, מפני שכל הפרשנים הבאים אחריו נתפשים לכל ההזיות המאגיות שהוא אחז בהן, ואף מוסיפים סכלות על סכלותו, כי מי שאוחז בגישה הזו אין גבול להזיותיו ולדמיונותיו.
והנה לפניכם גם דברי רבנו במורה (ג, מג) בעניינם של התועים והמינים הללו:
"ולא הבינו שתי הכיתות, שהן [=אגדות חז"ל] נאמרו על דרך המליצות הפיוטיות, אשר לא יסופק עניינם [=לא יהיה ספק בעניינם] לבעל תבונה, והתפרסמה דרך זו באותו הזמן והשתמשו בה הכל, כדרך שמשתמשים הפייטנים במאמרים הפיוטיים. אמרו ז"ל: תני בר קפרא, 'וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ' [דב' כג, יד], אל תקרא 'אֲזֵנֶךָ' אלא 'אֹזנך', מלמד שאם ישמע אדם דבר מגונה ייתן אצבעו בתוך אוזנו [כתובות טו]. מי ייתן וידעתי האם התנא הזה לדעת הסכלים הללו כך סבור בפירוש פסוק זה, ושזהו עניין המצוה הזו, ושהיתד היא האצבע ואזנך הם שתי האוזניים? אינני חושב שמישהו משלמי הדעת יסבור כן, אלא זו מליצה פיוטית נאה מאד, זירז בה על מידה נעלה, והיא, כשם שאסור לומר דבר מגונה כך אסור לשמעו, והסמיך את זה לפסוק על דרך המשלים הפיוטיים. וכך כל מה שאומרים בדרשות: 'אל תקרי כך אלא כך', זהו עניינו. וכבר יצאתי מן העניין, אלא שהיא תועלת שצריך לה כל בעל דעה".
גם במורה (ב, כו) רבנו אומר במפורש כי חכמי ישראל הללו הינם כסילים, מפני שריחוקם מן המדעים כיבה והחשיך את שכלם, והזיותיהם עיוורו אותם מלראות את האמת, וכֹה דבריו:
"וכמה חמור סמאון הסכלים וכמה מזיק הוא, אילו אמרת לאדם מאותם המדמים שהם חכמי ישראל כי ה' שולח מלאך נכנס בבטן האישה ומצייר שם את העובר היה הדבר מוצא חן בעיניו ומקבלו, ורואה שזו עוצמה ויכולת ביחס לה' וחכמה ממנו יתעלה, על אף שהוא סבור כי המלאך גוף של אש בוערת שיעורו כדי שליש העולם בכללותו, וייראה לו כל זה אפשרי ביחס לה'. אבל אם תאמר לו כי ה' נתן בזרע כוח מצייר [=גנטי] הקובע תבנית איברים אלו ותארם והוא המלאך [...] יירתע מכך, מפני שאינו מבין עניין העוצמה והיכולת [המדעית] האמיתית הזו".
ה. מתודת התעתועים והשקרים של רש"י
בפירושו לתורה, רש"י מצהיר שמטרתו לפרש את פשוטו של מקרא: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא, ולאגדה המיישבת דברי המקרא דבר דבור על אופניו", "ואני איני בא אלא לפשוטו", "ואני ליישב פשוטו ושמועו של מקרא באתי" (בר' ג, ח; ג, כד; לג, כ). אולם, הצהרתו זו היא אחד משקרי המינות החמורים ביותר, מפני שפירושו הוא פירוש מדרשי מובהק. כלומר, רש"י פירש את פשטי הפסוקים באמצעות העתקת פשטי מדרשים ואגדות, וכפי שהוא מעיד: "ואני לא באתי אלא לפשוטו של מקרא ולאגדה המיישבת דברי המקרא" (שם ג, ח).
ובמלים אחרות, רש"י מחדיר את פשטי האגדות לפירושו, תוך שהוא מצהיר שפירושו הוא פירוש פשטני! וזו המתודה והדרך המרכזית של רש"י לזהם את עמֵּנו במאגיה ובהזיות מינות. שיטתו זו היא גם כסילות בלתי נתפשׂת, שהרי איך יעלה על הדעת לפרש את פשטי המקראות באמצעות פשטי המדרשים, שהם עצמם זקוקים לביאורים נרחבים ועמוקים כדי להבינם?!
לסיכום, שיטתו של רש"י מסוכנת ביותר, כי היא מצהירה שהיא פשטנית, אך בפועל היא מחדירה פשטי אגדות דמיוניים לעולם הפשט המקראי והתלמודי. כתוצאה משיטתו זו, דורות רבים הולעטו בפירושי פשט הזויים עד שכל עולם מושגיהם והשקפותיהם השתבש לחלוטין – כי אם אנו רואים באגדות מקור פרשני לפשטי המקראות, זאת אומרת שאנו רואים במדרשות ספרות פשטנית – וכך נפתח הפתח להחדרת אינסוף הזיות מאגיות אליליות לדת משה.
לעומת זאת, דרכו של רבנו הרמב"ם שונה לחלוטין מגישתו הפגאנית של רש"י, במורה (א, כא), אגב ביאור הפסוק: "וַיַּעֲבֹר יְיָ עַל פָּנָיו" (שמ' לד, ו), רבנו אומר כך: "וכך הסבו חכמים 'פָּנָיו' האמורים כאן אליו יתעלה [כלומר כמשל להשגת אמיתת עצמותו], ואף-על-פי שהזכירו את זה דרך אגב באגדות שאין זה מקומן אלא שיש בהן חיזוק לשיטתנו, ויהיה 'פָּנָיו' הכינוי להקב"ה". נמצא, שרבנו כלל לא מצטט את האגדה, ואפילו לא אומר על איזה אגדה הוא מדבר, כי אין שום מקום לפרש את פשט פסוקי התורה לפי האגדות! ואפילו שיש באותה אגדה חיזוק לדעתו ולביאורו הוא נמנע מלהשתמש בה, ורק רומז אליה מבלי להפנות במדויק.
ו. רבנו מזהיר מפירוש רש"י בראש המורה!
בפְּסקות הבאות נלמד, כי עובדת מינותו של רש"י-שר"י מופיעה בפסקה הראשונה של הפרק הראשון במורה! הבה נחל אפוא, בבראשית (א, כו) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ". את המלה "בְּצַלְמֵנוּ" פירש שם רש"י כך: "בְּצַלְמֵנוּ – בדפוס שלנו".
והנה לפניכם דברי רבנו על הפרשנות הזו של רש"י, בפסקה הראשונה במורה (א, א):
"צלם ודמות, כבר חשבו [=שגו לחשוב] בני אדם, כי 'צֶלֶם' בלשון העברי מורה על תבנית הדבר ותארו [=דפוס המעצב את הצורה החיצונית], והביאם הדבר לידי הגשמה מוחלטת. לפי שנאמר: 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וחשבו [=שגו לחשוב] כי ה' כצורת אדם, כלומר: תבניתו ותארו, וחייבו הגשמה מוחלטת והאמינו בכך, ונראה להם שאם יעזבו דעה זו יכחישו את הכתוב, ואף יהיה בכך העדר האלוה אם לא יהיה גוף בעל פנים ויד כמותם בתבנית ובתואר, אלא שהוא יותר גדול ובהיר לפי דמיונם, וגם החומר שלו אינו דם ובשר. זהו תכלית מה שנראה להם שהוא רוממות ביחס להשם" וכו'.
בסוף דבריו שם, רבנו מוסיף וקובע מפורשות: "לא שה' יתעלה גוף, שיהיה אם כן בעל תבנית" – כלומר, כל מי שסובר שהאדם נברא בצלם (=בדפוס=בתבנית) של יוצרו, הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא "בעל תבנית", וכל מי שסובר שה' הוא בעל תבנית, הרי הוא בהכרח סובר שהקב"ה הוא גוף, וזו ראיה מפורשת וברורה לכל בר-דעת, שלא ניתן להתווכח עמה כלל.
ובל נשכח, כי לאחר שרש"י-שר"י מפרש צלם – דפוס, הוא מיד מוסיף ואומר בפסוק הבא (בר' א, כו): "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ – בדפוס העשוי לו [בדפוס, תבנית, אימום, שטאנץ, תבנית וכו'], שהכל נברא במאמר והוא [האדם] נברא בידיים [...] בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ – פירש לך שאותו צלם המתוקן לו [=הדפוס העשוי לאדם] צלם דיוקן יוצרו הוא [!]".
ובכן, לא המצאתי את הגלגל, שהרי עובדת היות רש"י מין נמצאת בפסקה הראשונה של הפרק הראשון במורה הנבוכים. כמו כן, כבר הוכחתי במקום אחר, שקאפח הִתעה ותעתע בתרגומו כאן, והיה עליו לתרגם "דפוס", ראו: "אמונות אליליות בקרב רשעי אשכנז – חלק ב".
ז. חומרתה הגדולה של העבודה-הזרה
הבה נמשיך במסענו להרחקת הגשמות, והנה לפניכם דברי רבנו במורה (א, לו):
"דע, כי כאשר תתבונן בכל התורה וכל ספרי הנביאים לא תמצא לשון חרון-אף, ולא לשון כעס, ולא לשון קנאה, כי אם בעבודה-זרה דווקא. ולא תמצא שנקרא: 'אויב יי' או 'צר' או 'שונא', אלא עובד עבודה-זרה דווקא. אמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם, וְחָרָה אַף יְיָ בָּכֶם' [דב' יא, טז –יז], 'פֶּן יֶחֱרֶה אַף יְיָ' [דב' ו, טו], 'לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם' [דב' לא, כט], 'הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם' וכו' [דב' לב, כא], 'כִּי אֵל קַנָּא' וכו' [דב' ו, טו], 'מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם' [יר' ח, יט], 'מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו' [דב' לב, יט], 'כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי' [דב' לב, כב], 'נֹקֵם יְיָ לְצָרָיו וְנוֹטֵר הוּא לְאֹיְבָיו' [נחום א, ב], 'וּמְשַׁלֵּם לְשֹׂנְאָיו' [דב' ז, י], 'עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו' [במ' לב, כא], 'אֲשֶׁר שָׂנֵא יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' טז, כב], 'כִּי כָל תּוֹעֲבַת יְיָ אֲשֶׁר שָׂנֵא' [דב' יב, לא], ואלה רבו מלמנות, אלא שאם תתחקה עליו בכל הספרים תמצאֵהו".
דברי רבנו ברורים ומלמדים על חומרתה הגדולה של העבודה-הזרה, ובמקומות רבים רבנו נלחם מלחמת-חורמה בעבודה-הזרה ובגרורותיה, וראוי לציין את היסוד הגדול אשר עליו הוא חוזר כחמש פעמים במורה ואשר לפיו, "הציר שעליו סובבת כל התורה כולה הוא עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה", ועל כל זאת ראו במאמר שכותרתו היא: "הציר שעליו" וכו'.
ח. ההגשמה – העבודה-הזרה הכעורה ביותר
במורה (א, לו) רבנו מבאר את חומרתה העצומה של ההגשמה. נושא זה חשוב מאין כמותו אף שאין לו כמעט שום התייחסות בדת האורתודוקסית הפרו-נוצרית, ולא בכדי, כי ראשיה של הדת החדשה הזו לפני כאלף שנה: רש"י-שר"י וחבר מרעיו, היו מגשימים ומינים, ואם הייתה התמקדות ולוּ מעטה בעניין חשוב ומהותי זה, הייתה נחשפת לעין-כל עוצמת מינותם וסכלותם של חכמי-יועצי-אשכנז, ובראשם רש"י הטיפש והסכל אשר אין הזיה שבה הוא לא נחבל.
למעשה, רבנו עוסק בהרחקת הגשמות לא רק במורה פרק לו, אלא הוא ייחד לעניין זה כמעט את כל חלקו הראשון של ספרו מורה הנבוכים! מכל מקום, בפרק לו, רבנו מבאר באופן ממוקד את חומרתה העצומה של ההגשמה. חשוב מאד לציין, כי ללא הבנת היסוד החשוב הזה, ללא שינונו וללא צריבתו בתודעה האנושית, אי אפשר בשום אופן להימנע מן ההגשמה, שהרי עולמנו הוא עולם חומרי, וקשה מאד לאדם לתפוש במחשבתו עניינים מופשטים, אלא-אם-כן הוא מכשיר את עצמו לכך, ומאלף ומחנך את עצמו להבין עניינים המנותקים מן החומר.
בהמשך פרק לו, רבנו מבאר את חומרתה העצומה של ההגשמה, וזו נובעת מכך שאפילו עובדי העבודה-הזרה אשר עליהם נאמרו בתורה כל הלשונות החריפים המפורסמים שנראה את חלקם לקמן, אפילו הם לא התפרצו במחשבתם כלפי הבורא כמו שהמגשימים מתפרצים. שהרי אפילו עובדי העבודה-הזרה הקדמונים לא העלו בדעתם שהפסילים והצלמים הם האלוה, אלא לדידם, הפסילים היוו רק גשר ואמצעי לתווך בינם לבין האלוה. ובמלים אחרות, עובדי העבודה-הזרה הקדמונים לא התפרצו במחשבתם כלפי אמיתת עצמות האלוה!
ולעומתם, המגשימים התפרצו במחשבתם כלפי אמיתת עצמותו של בורא-עולם, שהרי הם ייחסו לבורא-עולם גופניוּת וחומריוּת מכל מיני סוגים, וכבר למדנו במקום אחר, שככל שהכפירה היא בעניין יותר נעלה ומרומם כך היא קשה וחמורה יותר לפני ה' יתעלה (ראו: "חומרתה העצומה של ההגשמה", שם בפרק ב: "מדוע החמירה התורה בעבודה-זרה?").
וכֹה דברי רבנו בהמשך דבריו במורה שם (א, לו): "ואתה יודע, שכל מי שעבד עבודה-זרה, לא עבדהּ מתוך הנחה שאין אלוה זולתה, ולא דימה אדם מעולם בדורות שעברו, ולא יְדַמֶּה [אדם] מן [הדורות] העתידיים, שהצורה שהוא עושה מן המתכות או מן האבנים והעצים, אותה הצורה בראה את השמים ואת הארץ והיא המנהיגה אותם, ולא עבדום אלא על דרך שהם דְּמוּת לְדָבָר שהוא אמצעי בינינו לבין ה', כמו שביאר ואמר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם' וכו' [יר' י, ז], ואמר: 'וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי' וכו' [מלאכי א, יא], רומז על הסיבה הראשונה [=ה' יתעלה ויתרומם] לדעתם [של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים], וכבר ביארנו את זה בחיבורנו הגדול [מובא לקמן לאחר פסקה זו], וזה ממה שאין מתווכח בו אף אחד מאנשי תורתנו".
וכך רבנו מתאר בהלכות עבודה-זרה פרק א את השתלשלות העבודה-הזרה הקדומה:
[א] "בימי אנוש [=נכדו של אדם הראשון] טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור, ואנוש עצמו מן הטועים. וזו הייתה טעותם, אמרו: הואיל והאל ברא כוכבים אלו [...] להנהיג את העולם ונתנם במרום חלק להם כבוד, והן שמשין המשמשין לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד. וזהו רצון האל ברוך הוא לגדֵּל ולכבד [=שיכבדו ויוקירו את] מי שֶׁגִּדְּלוֹ וְכִבְּדוֹ [=מי שהאל חלק לו כבוד], כמו שהמלך רוצה לכבד [=שיכבדו את] עבדיו והעומדים לפניו [מפני ש]זה הוא כבודו של מלך".
[ב] "כיוון שעלה דבר זה על לבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות, ולהקריב להם קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים ולהשתחוות למולם, כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודה-זרה"; [ג] "וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה. הוא שירמיה אומר: 'מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם כִּי לְךָ יָאָתָה כִּי בְכָל חַכְמֵי הַגּוֹיִם וּבְכָל מַלְכוּתָם מֵאֵין כָּמוֹךָ, וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ מוּסַר הֲבָלִים עֵץ הוּא' [י, ז–ח]. כלומר, הכל יודעים שאתה הוא האל לבדך, אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא".
והנה עוד שתי הלכות מפרק ב בהלכות עבודה-זרה:
[א] "עיקר הציווי בעבודה זרה, שלא לעבוד אחד מכל הברואים, לא מלאך [...] ולא כוכב [...] ולא אחד מכל הנבראים [...] ואף-על-פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים, והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ואנשי דורו תחילה – הרי זה עובד עבודה-זרה".
[ב] "וענין זה הוא שהזהירה תורה עליו ואמרה [דב' ד, יט]: 'וּפֶן תִּשָּׂא עֵינֶיךָ הַשָּׁמַיְמָה וְרָאִיתָ אֶת הַשֶּׁמֶשׁ [וְאֶת הַיָּרֵחַ וְאֶת הַכּוֹכָבִים [...] וְנִדַּחְתָּ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם וַעֲבַדְתָּם]' [...] כלומר, שמא תשוט בעין ליבך [=במחשבתך] ותראה שאלו הן המנהיגים את העולם [...] ותאמר שראוי להשתחוות להן ולעבדן. ובעניין זה ציווה ואמר: 'הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם' [דב' יא, טז], כלומר שלא תטעו בהרהור הלב לעבוד אֵלּוּ להיותן סרסור ביניכם ובין הבורא".
לאחר שראינו את מהותה ומאפייניה של העבודה-הזרה הקדומה נמשיך לעיין בדברי רבנו במורה (א, לו), וכֹה דבריו בעניין שגיאתם של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים:
"אלא, שעם היות אותם הכופרים סוברים מציאות ה', הואיל וקשורה כפירתם במה ששייך אליו יתעלה בלבד, כלומר העבודה והרוממות; כמו שאמר: 'וַעֲבַדְתֶּם אֵת יְיָ אֱלֹהֵיכֶם' [שמ' כג, כה] – כדי שתיקבע מציאותו בתודעת ההמון [כלומר, מטרת עבודת ה' היא להנחיל לתודעת ההמון את מציאות ה' יתעלה, כי הם אינם מסוגלים להתרומם למעלת העבודה המחשבתית, ואשר עליה ירחיב רבנו בפרק נט] ושגו לחשוב כי זה [העבודה והרוממות] שייך לזולתו [לאחד או יותר מהנבראים, דהיינו שיש לעבוד ולכבד ולפאר ולרומם נבראים מסוימים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינם לבורא-עולם], והיה זה גורם להעדר מציאותו יתעלה מתודעת ההמון, לפי שאין ההמון מכיר אלא את פעולות הפולחן, לא את עניינם [=מטרתם ותכליתם, שהיא להנחיל בתודעה את מציאות הבורא ולירוא מפניו ולעבדו באמת ובלבב שלם] ולא את אמיתת הנעבד בהם [וגם אינם יודעים את יוצרם ידיעה מחשבתית, שהיא ההתקרבות האמיתית לפניו]".
נמצא אפוא, כי שגיאתם של עובדי העבודה-הזרה הקדמונים הייתה "רק" בעניין העבודה והרוממות, דהיינו שהם חשבו שיש לכבד ולפאר ולהעריץ אמצעים אשר יתווכו בין בני האדם לבורא עולם! אך אפילו הם לא העזו לחלל ולהשחית ולהתפרץ בדעתם כלפי בורא-עולם.
אולם, אפילו עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, ששגו "רק" בעניין ייחוס העבודה והרוממות, נתחייבו כליה בתורה, זקנים נשים וטף, כולם בלי יוצא מן הכלל, והנה דברי רבנו בהמשך:
"לכן [בגלל שהם שגו בעניין יסוד העבודה והרוממות כאמור, וסברו שיש להפנותו גם כלפי הנבראים, כדי שיתווכו בינם לבין ה' יתעלה], היה זה שהביא לכך שנתחייבו כליה, כמו שאמר הכתוב: 'לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה' [דב' כ, טז], וביאר את הטעם לעקירת ההשקפה הַבְּטֵלָה הזו [לפיה יש לעבוד ולרומם נבראים שונים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינינו לבין הבורא – והטעם לעקירת ההשקפה הזו הוא] כדי שלא יתקלקלו בה אחרים, כמו שאמר: 'לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת' וכו' [דב' כ, יח], וקראם: 'אויבים ושונאים וצרים', ואמר כי העושה כן [=עובד ומרומם נבראים כדי שיהוו גשר ואמצעי בינו לבין ה' יתעלה] מקנא ומכעיס ומעלה-חֵמה".
ולאחר דברי האמת הקשים הללו שרבנו אומר בעניין עובדי העבודה-הזרה הקדמונים, רבנו עובר מיד להשוואה בין עובדי האלילים הקדמונים לבין המינים האירופים המגשימים:
"והיאך יהיה מצב מי שקשורה כפירתו בעצמותו יתעלה? [דהיינו מי שמתפרץ במחשבתו כלפי בורא-עולם, ולא רק משבש את יסוד העבודה והרוממות ומשתפוֹ עם הנבראים] והוא בדעתו היפך מכפי שהוא? כלומר שהוא לדעתו אינו מצוי, או שלדעתו הוא שניים, או שסבור שהוא גוף, או שהוא לדעתו בעל התפעלויות, או שמייחס לו איזו מגרעת שהיא? הנה זה בלי ספק יותר חמור מעובד עבודה-זרה על-דעת שהיא אמצעי או מֵטִיבה או מְרֵעָה לפי דמיונו".
רבנו לא מסתפק בזה, והוא מוסיף ומדגיש כדי שלא להותיר שום מקום לספק:
"ואתה דע, שכל זמן שתהא בדעתך גשמות או מאורע ממאורעות הגוף, הנך מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה-חֵמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
עוד למדנו, שלא רק הגשמה ישירה מְמיטה על האדם זעם עצום מלפני ה' יתעלה, גם ייחוס "מאורע ממאורעות הגוף" מרחיק את האדם מבוראו תכלית הריחוק, והוא בגדר "מקנא ומכעיס וקודח אש ומעלה-חֵמה ושונא ואויב וצר – יותר חמור מעובד עבודה-זרה בהרבה".
אך מהם "מאורעות הגופות" אשר כל-כך חמור לייחס לבורא יתעלה?
ובכן, ראו נא את דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (א, יב–יג), בשתי הפְּסקות הבאות:
[יב] "וכיוון שנתברר שאינו גוף וגוויה, יתברר שלא יארעוֹ ולא אחד ממאורעות הגוף: לא חיבור ולא פירוד, ולא מקום ולא מידה, ולא עליה ולא ירידה, ולא ימין ולא שמאל, ולא פנים ולא אחור, ולא ישיבה ולא עמידה. ואינו מצוי בזמן עד שתהיה לו ראשית ואחרית ומניין שנים. ואינו משתנה, שאין לו דבר שיגרום לו שינוי".
[יג] "ואין לו מוות ולא חיים כחיי הגוף החי, ולא סכלות ולא חכמה כחוֹכמת האיש החכם, ולא שינה ולא הקיצה, ולא כעס ולא שחוק, ולא שמחה ולא עצבות, ולא שתיקה ולא דיבור כדיבור האדם. וכך אמרו חכמים: אין למעלה לא ישיבה ולא עמידה ולא עורף ולא עִפּוּי".
נמצא, כי ייחוס תכונות נפשיות אנושיות כלשהן או תכונות פיזיולוגיות למיניהן, או דימוי מכל סוג שהוא לבני האדם שוכני-בתי-חומר שיש להם ראשית ואחרית – הרי הוא כהגשמה.
והרחבתי בזה במאמר: "לעורר רחמי שמים?", והוא נחוץ להבנת תהום מינותו של רש"י, עוד מאמר חשוב הוא: "לימוד ושינון שלילת הגשמות הכרחי לכל אדם", וכן כל המאמרים שבסדרת "מורה הנבוכים" וכן כל מאמרי הסדרה: "אונקלוס – ראש פרשני האמת", ועוד רבים מאד.
ועל השאלה החשובה: מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם? כלומר, אם ההגשמה הינה שיתוף ומינות ועבודה-זרה, מדוע נאמרו בתורה ביטויים מגשימים כלפי ה' יתעלה? על שאלה חשובה זו ראו: "מדוע דיברה תורה כלשון בני אדם", "עוד בעניין דיברה תורה כלשון בני אדם".
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד).
ט. מי הם המינים?
וכֹה דברי רבנו בהלכות תפילה (ב, א):
"בימי רבן גמליאל רבו המינים בישראל, והיו מצֵירין לישראל ומסיתין אותן לשוב מאחרי ה'. וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם, עמד הוא ובית-דינו והתקין ברכה אחת שתהיה בה שאלה [=בקשה] מלפני ה' לאבד המינים, וקבע אותה בתפילה כדי שתהיה ערוכה בפי הכל".
והנה נוסח הברכה לפניכם: "למשומדים אל תהי תקוה, כל המינים כרגע יאבדו, ומלכות זדון תעקור ותשבור מהרה בימינו. ברוך אתה יי, שובר אויבים ומכניע זדים".
ועתה נעבור להלכה הבסיסית ביותר בעניין זה, וכֹה דברי רבנו בהלכות תשובה (ג, טו):
"ואלו שאין להן חלק לעולם-הבא, אלא נכרתין ואובדין ונידונין על גודל רשעם וחטאתם לעולם ולעולמי עולמים: המינים [...] חמישה הן הנקראים מינים: [1] האומר שאין שם אלוה ואין לעולם מנהיג [=אתאיסט]; [2] והאומר שיש שם מנהיג אבל הם שניים או יותר [=המחופשים ליהודים שהלכו בדרכי השיתוף הנוצריות]; [3] והאומר שיש שם ריבון אחד אלא שהוא גוף ובעל תמונה [=רבים מראשוני אשכנז המגשימים]; [4] וכן האומר שאינו לבדו ראשון וצור לכל [=שיצר את העולם מחומר שהיה כבר קיים]; [5] וכן העובד אלוה זולתו כדי להיות מליץ בינו ובין ריבון העולמים [=עובדי המתים והקברים, עובדי האדמו"רים וה"גדולים", ושאר עובדי-האלילים במטרה שהם יורידו להם שפע מבורא-עולם] – כל אחד מחמישה אלו הוא מין".
המשותף לכל חמש הקטגוריות הללו הוא שיבוש במושגי האלהות, כלומר, כל אדם מזרע ישראל שתעייתו קשורה במושגי היסוד של ידיעת האלהות הוא בגדר מין.
נעבור עתה להלכות עבודה-זרה (ב, ט) מפני ששם רבנו מוסיף הגדרה נוספת וחשובה מאד למינים למיניהם, וכֹה דבריו: "והמינים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות בדברים שאמרנו" וכו'. עיון בהלכות שקדמו שם מעלה, שכוונת רבנו לכל סטייה מחשבתית מיסודות הדת! שהרי בהלכות שקדמו, רבנו עוסק בדינו של הפונה אחר מחשבה "שגורמת לו לעקור עיקר מעיקרי התורה", והנה דברי רבנו בקיצור בהלכות עבודה-זרה שם (ב, ד–ו):
"ולא עבודה-זרה בלבד הוא שאסור להיפנות אחריה במחשבה, אלא כל מחשבה שגורמת לו לאדם לעקור עיקר מעיקרי התורה – מוזהרים אנו שלא להעלותה על לבנו [...] כיצד? פעמים יותר אחר עבודה-זרה, ופעמים יחשוב בייחוד הבורא [...] ופעמים בנבואה שמא היא אמת שמא אינה [...] כך אמרו חכמים: 'אַחֲרֵי לְבַבְכֶם' [במ' טו, לט] – זו מינות".
ולכן רבנו קובע בסוף שלושה עשר יסודות הדת את הדברים שהנני חוזר עליהם שוב ושוב:
"וכאשר יפקפק [אפילו רק יפקפק] אדם ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
וכל-שכן מי שמרוצץ במגפיים מסומרים את יסוד שלילת הגשמות ושאר היסודות.
י. המינים גרועים מן הגויים עובדי עבודה-זרה
וכֹה דברי רבנו בהלכות עבודה-זרה (י, א–ב) בעניין הגויים עובדי עבודה-זרה:
[א] "לפיכך, אם ראה עובד עבודה-זרה אובד או טובע בנהר לא יעלנו. ראהו לקוח למות לא יצילנו. אבל לאבדו בידו או לדחפו לבור וכיוצא-בזה – אסור [=וסוג היחס הזה לגויים עובדי האלילים נקרא בלשון חכמים: 'לא מורידין ולא מעלין'], מפני שאינו עושה עמנו מלחמה".
[ב] "במה דברים אמורים? בגוי, אבל מוסרי ישראל והמינים והאפיקורוסין מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת [=וסוג היחס הזה למינים נקרא בלשון חכמים: 'מורידין ולא מעלין'], מפני שהן מצירין לישראל ומסירין את העם מאחרי ה', כישוע הנוצרי ותלמידיו [=כל תלמידיו בעלי ההגשמה והמאגיה למיניהם], וצדוק ובייתוס ותלמידיהן [=כל מחריבי התורה-שבעל-פה למיניהם, כגון התועים אחר הקבלה האלילית] 'שֵׁם רְשָׁעִים יִרְקָב' [מש' י, ז]".
הלכה נוספת בעניין זה נמצאת בהלכות עדות (יא, יא), וכֹה דברי רבנו:
"המוסרין והאפיקורוסין והמינים והמשומדים, לא הוצרכו חכמים למנות אותם בכלל פסולי עדות, שלא מנו אלא רשעי ישראל. אבל אֵלּוּ המורדין והכופרין פחותין הן מן הגויים, שהגויים [אשר עובדים עבודה-זרה] 'לא מעלין ולא מורידין', ויש לחסידיהם [שקיבלו שבע מצוות בני נח] חלק לעולם-הבא. וְאֵלּוּ [=המינים וכו'] 'מורידין ולא מעלין', ואין להן חלק לעולם-הבא".
נמצא, שיש הבחנה הלכתית ברורה: המינים – מורידין ולא מעלין, ואילו הגויים עובדי עבודה-זרה – לא מורידין ולא מעלין. נעבור עתה לעיין בהבחנה נוספת: כבר למדנו על דינם החמור של המינים: "מצוה לאבדן ביד ולהורידן לבאר שחת", "מצוה להורגן", "כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" וכו'. ברם, לעומת דינם של המינים מישראל, ראו נא את דינם של הגויים עובדי עבודה-זרה, וכך פוסק רבנו בהלכות מלכים ומלחמות (סוף פרק ט):
"כיצד? אחד העובד עבודה-זרה, או שבירך את השם, או ששפך דם [...] הרי זה ייהרג בסיף. [...] ובן נח נהרג בעד אחד, ובדיין אחד, בלא התראה, ועל-פי קרובים. אבל לא בעדות אישה ולא תדון אישה להם".
נמצא אפוא, שדינו של מין מישראל חמור בהרבה מדינו של גוי שעובד עבודה-זרה! שהרי מין מישראל נהרג ללא התראה וללא עדים וללא דיינים, וכל הזריז והמקדים להורגו "עשה מצוה גדולה והסיר מכשול", ואילו גוי עובד-עבודה-זרה, אין להורגו אלא לאחר שהביאו אותו לפני בית-דין, ובעד אחד לפחות, ולא בעדות אשה, ולא בבית-דין שיש בו אשה – וזה הבדל עצום!
יא. מה דינו של ספר תורה שכתבו מין?
נחל מיד בהלכה, וכֹה דברי רבנו בהלכות יסודי התורה (ו, ח): "מין ישראל שכתב ספר-תורה שורפין אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו אלא והוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים [=כשאר הנבראים: עץ ואבן בהמה וחיה או אדם]. והואיל ודעתו-כן לא נתקדש השם, ומצוה לשרפו כדי שלא להניח שֵׁם [=זכר] למינים ולא למעשיהם".
וברור שאדם לא יכול ליטול את הדין לידיו ולשרוף ספר תורה שכתבו מין גמור מאיזו חסידות גלותית אלילית, אך אם נתגלגל לרשותו של אדם כשר ספר-תורה של מין, חובה על אותו אדם כשר לקיים את ההלכה ולשרוף בחצרו הפרטית את הספר שברשותו (אגב, כל ספרי המינים הללו פסולים גם מבחינת אופני עשייתם, ראו: "כשרות ספרי התורה לדעת הרמב"ם").
וכבר אמרתי בכמה מאמרים, שאם דין ספר-תורה כך, מה יהיה אפוא דינו של פירוש רש"י למשל? אשר מצד אחד אינו ספר-תורה גוויל כשר ואין בו אזכרות, ומצד שני הוא מלא וגדוש בהשקפות המינים ובהזיות מאגיות-אליליות על כל צעד ושעל? האֵין לדון בו כל-שכן וקל-וחומר מספר התורה הקדוש שניתן אות באות מפי הגבורה, ואף-על-פי-כן לא חסים על קדושתו ושורפים אותו על כל האזכרות שבו? לפיכך, חובה להשליך את כל ספרי רש"י שברשותנו למִחזורית הקרובה לביתנו, ולקיים מצוה רבה וחשובה – ביעור מינות ועבודה-זרה מארצנו.
ולא לחינם הגויים ערמו את ספרי המינים ושרפו אותם בליל הבדולח ובמהלך כל שנות השואה הנוראיות, וברור לי שהם היו שליחיו של אלהים לבער ספרי מינות ואלילות ועבודה-זרה מן העולם, בדיוק כמו שדאעש היו שליחיו להרוס אתרי עבודה-זרה בעיראק ובסוריה. "נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל עַבְדִּי" (יר' כז, ו); "הוֹי אַשּׁוּר שֵׁבֶט אַפִּי וּמַטֶּה הוּא בְיָדָם זַעְמִי" (יש' י, ה).
ושלושת הפרקים האחרונים הללו אינם אלא מעט מזער, ולעיון נרחב בעניין המינים ודיניהם ומעלליהם, ראו: "וכל המינים כרגע יאבדו", "כך אמרו חכמים: 'אחרי לבבכם' – זו מינות".
יב. הסגנון הראוי כלפי רש"י
רבים הם הזֵּדים הכסילים שזעקו וצווחו כנגדי בהתחסדות "איך אתה מעז לדבר כך על רש"י?". ובכן, לאור הדברים שנאמרו לעיל אין עוד צורך להשיב להם מאומה, שהרי מדובר במין שחובה לשנוא אותו ולהשמידו, וכל האמצעים להכרית את זכרו וזכר פירושיו מעם-ישראל – רצויים. ברם, כדי לחתום פי שטן, ראיתי לנכון לצרף לפניכם קטעים נוספים מדברי רבנו הנכוחים, הואיל ומהם עולה במפורש שיש מצוה רבה לגנות את הרשעים ומגרעותיהם בשמותם.
וכך אומר רבנו בפירושו לאבות (עמ' רעג): "והחלק הרביעי [מחלקי הדיבור] הוא הרצוי [...] [ובתוכו נכללת המצוה החשובה] לגנות את הרשעים ומגרעותיהם כדי להמאיס מעשיהם וזכרם בעיני בני אדם וייבדלו מהם ולא ילכו באורחותיהם".
וכך אומר רבנו גם בהקדמתו למסכת אבות בפרק החמישי (עמ' רנז):
"וכן דברי האדם כולם לא יזדקק לדבר אלא במה שיביא לעצמו בו תועלת [...] או בשבח מעלה או אדם גדול, או בגנות מגרעת או רשע – לפי שקללת בעלי המגרעות וגינוי זכרם, אם הייתה המטרה בכך להשפילם בעיני בני אדם כדי שייקחו בהם תוכחות ולא יעשו כמעשיהם – הרי זו חובה וזו מעלה, הלא תראה אמרו יתעלה: כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וכמעשה ארץ כנען, וסיפור הסדומיים, וכל מה שבא במקרא בגנות האנשים בעלי הרעות והמגרעות וגינוי זכרם, ושבח הצדיקים ורוממותם, אין הכוונה בהם אלא כמו שאמרתי לך, כדי שילכו בני אדם בדרכם של אלו ויתרחקו מדרכם של אלה".
ולאור דברי רבנו לעיל בעניין חומרת ההגשמה, קמה וניצבה השאלה: היש מגרעת גדולה יותר מהגשמת הבורא? האין זו חובה ומעלה לפרסם את הגשמתו ומינותו וכסילותו של רש"י?
והנה לפניכם פסק חכמים ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו) ביחס לחומרת המתעים את העם אחרי ההבל: "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
אך לא רק ביחס למינים הארורים אשר מתעים את העם אחרי ההבל, אפילו בני אדם שעוברים על מצוות שבין אדם למקום וסירבו לקבל תוכחה, אפילו אותם מצוה להוקיע ולפרסם!
והנה לפניכם פסק חז"ל ורבנו בהלכות דעות (ו, יב):
"במה דברים אמורים [שאסור להכלים את חברו] – בדברים שבין אדם לחברו, אבל בדברי-שמים אם [הוכיחו בנועם ו]לא חזר בו בסתר מכלימין אותו ברבים, ומפרסמין חטאו, ומחרפין אותו בפניו, ומבזין ומקללין אותו, עד שיחזור למוטב, כמו שעשו כל הנביאים לישראל".
כל-שכן וקל-וחומר ביחס למינים השכירים, רודפי הבצע ומחללי-שם-שמים ביד רמה כירבעם, מתעי העם אחרי השקפות מינות ומדוחים, והורסי דתנו בהפיכתה לקורדום חוצבים – אלה, מצוה רבה לפרסם את חטאם, ולחרף אותם בפניהם, ולבזות ולקלל אותם, עד שיחזרו למוטב או עד שהשפעתם על הציבור תתפוגג, והנזק העצום שהם המיטו על עמֵּנו יגליד ויתרפא.
ועוד על שחיתותם של חכמי-יועצי-אשכנז ראו: "מדוע חכמי-יועצי-אשכנז סילפו את דתנו?".
סוף דבר
כל עוד עם-ישראל לא יתנער מפירוש רש"י לעולם לא נזכה להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולעולם לא נזכה למלא את ייעודינו כאור ליהודה ואור לגויים. אלא, נמשיך להיות עם סכל ונבל המדשדש ברפש טומאת הדעות המחרידות וההשקפות הבזויות, אשר חובה עלינו להתנתק מהן כדי להתרומם למעלת ידיעת ה'. רק אז נהיה ראויים להיקרא "בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל" (שמ' ד, כב), ורק אז נהיה ראויים שייאמר עלינו "רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה" (דב' ד, ו).
ואחתום בשתי הלכות בעניין המינים:
"המינין והם עובדי-עבודה-זרה מישראל [...] מצוה להרגן. ואם יש בידו כוח להרגן בסיף בפרהסיה הורג, ואם לאו, יבוא עליהן בעלילות עד שיסבב הריגתן. כיצד? ראה אחד מהם שנפל לבאר והסולם בבאר, קודם ומסלק הסולם, ואומר לו: 'הרי אני טרוד להוריד בני מן הגג ואחזירנו לך', וכיוצא בדברים אלו" (הלכות רוצח ושמירת הנפש יד, יד–טו).
"מי שאינו מאמין בתורה-שבעל-פה [...] הרי זה בכלל המינים ומיתתו ביד כל אדם [...] מורידין ולא מעלין כשאר המינים [...] – כל אלו אינן בכלל ישראל ואינן צריכין לא עדים ולא התראה ולא דיינים, אלא כל ההורג אחד מהם עשה מצוה גדולה והסיר מכשול" (הלכות ממרים ג, א).
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא" (מורה ב, מז).