המאפיין הבולט ביותר בפירוש רש"י הוא עילגותו, והתלבטתי מאד האם להתייחס לכל עילגות או שיבוש לשון שבפירושו. לבסוף החלטתי להתעלם מכל עילגות לשון שאין בה גם שיבוש השקפה או הגשמה או סכלות מחשבתית מאגית-פגאנית או חורבן חינוכי ומוסרי ועוד – מפני שפירושיו העילגים, המייגעים והמשׁמימים רבים כישמעאלים, ומפני שחשיפת השקפותיו הרעועות היא תנאי הכרחי לשיבת עמֵּנו לדרך האמת ולכינון ממלכת כהנים וגוי קדוש.
דוגמה ח
בבראשית (א, יא) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים תַּדְשֵׁא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ עַל הָאָרֶץ וַיְהִי כֵן", ושם פירש רש"י: "עֵץ פְּרִי – שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא 'וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ... וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי' [בר' א, יב], ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה [וכי הארץ אכן חטאה לה'?]".
ואיך יעלה על הדעת שיימָּנע מלפני ה' יתעלה לברוא את העולם כפי רצונו? כלומר, היעלה על הדעת שהקב"ה יבקש לברוא את העולם באופן מסוים, והארץ תתנגד לו? וכי ניתן לעמוד בפני רצונו? מפירושו הנחות של רש"י עולֶה אפוא שיש מגרעת והעדר יכולת לפני ה' יתעלה, וייחוס מגרעת מכל סוג שהוא לה'-אלהים-אמת – הוא בגדר הגשמה, כי אין לפניו שום העדר ומגרעת, וכל המגרעות הן אך ורק לשוכני-בתי-חומר אשר חומרם הבהמי צורב מגרעות בנפשם.
יתר-על-כן, איך יעלה על הדעת שיימָּנע מלפני ה' יתעלה לברוא את העולם כפי רצונו, ובכל זאת הוא יעיד על בריאתו: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בר' א, לא). וכי ייתכן שה'-אלהים-אמת לא יעיד עדות אמת? והנה מגרעת נוספת שעולה כלפי ה' מפירוש רש"י, שהרי מפירושו הפשטני המזוויע של רש"י-שר"י עולה שהקב"ה אינו דובר מישרים...
ועתה למקור, מקור הדברים הוא בבראשית רבה (ה, ט), והחדרת המדרש לתוך פירוש פשטני מוצהר מלמדת על תפישת מדרשי חז"ל כפשוטם אשר מדרדרת אותנו להיות עם סכל ונבל – שהרי העתקת פשט המדרש הזה כפירוש לפשט הפסוק מחדירה את ההשקפה השגויה כי הארץ הינה ישות בעלת יכולת בחירה, ושהיא בחרה להמרות את ציווי ה' וכו', כאמור לעיל.
והיו וישנם רבים שמחרים מחזיקים אחרי רש"י ושיטתו לתפוש את אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי באמצעות ההזיות והדמיונות ניתן למשוך בקלות את לב ההמון ולעשות לעצמם שם והון בארץ, כי לאחר שיצא להם שם בארץ הדרך להפקת רווחים וטובות הנאה מן הדת קצרה וקלה ביותר. והנה לפניכם דוגמה אחת לממשיכי דרכו של רש"י מ"פירוש חזקוני" (חזקיה בן מנוח, צרפת המאה הי"ב), וזה לשונו: "ויש ללמוד שלטובה נתכוונה, לפי שכמה אילנות יחסרו אם העץ עצמו כפרי, ואף-על-פי-כן כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא ונתקללה". והוא אף מוסיף לההביל ולהרשיע מרש"י, כי הוא למעשה אומר שהארץ זיהתה "פגם" במעשה הבריאה ונתכוונה לטובה כדי "לשפר" או "לתקן" את מעשה בראשית, שלא יחסרו אילנות...
ולפי דעתי כל מטרתו של מדרש בראשית-רבה הנדון היא ללמד על הכלל המוסרי החשוב: "אוי לרשע ואוי לשכנו", ועד כמה יש להיזהר מלהתרועע ומלהתקרב לחוטאים ולפושעים, והנה לפניכם קטע קצר מתחילת לשון המדרש, ואיני מתייחס להמשכו כי לפי דעתי המשכו הינו תפאורה נבובה, פטומי מילי בעלמא, וזה לשון המדרש: "תני בשם ר' נתן: שלושה נכנסו לדין וארבעה יצאו מחוייבין, ואלו הן אדם וחווה ונחש נכנסו לדין, ונתקללה הארץ עמהן" וכו'.
דוגמה ט
בבראשית (א, יב) נאמר כך: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב", ושם פירש רש"י: "וַתּוֹצֵא הָאָרֶץ וגו' – אף-על-פי שלא נאמר 'לְמִינֵהוּ' בדשאין בציווייהן, שמעו שנצטוו האילנות על-כך, ונשאו קל-וחומר בעצמן, כמפורש באגדה בשחיטת חולין [חולין ס ע"א]".
גם מפירושו זה עולה תפישת אגדות חז"ל כפשוטן, שהרי רש"י החדיר את המדרש הזה לתוך פרשנות פשטנית מוצהרת, ואף מוסיף: "כמפורש באגדה בשחיטת חולין", כאילו המדרש הוא ספרות פרשנית לפסוקי התורה, וכאילו הוא אינו עוסק במשלים אלא בדברים "מפורשים".
זאת ועוד, רש"י-שר"י כלל לא הבין את משמעות האגדה בחולין שם, והנה היא לפניכם:
"דרש רבי חנינא בר פפא: 'יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו' [תה' כד, לא], פסוק זה, שר העולם אֲמָרוֹ. בשעה שאמר הקדוש-ברוך-הוא 'לְמִינֵהוּ' [בר' א, יב] באילנות, נשאו דשאים קל-וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש-ברוך-הוא בערבוביא, למה אמר 'לְמִינֵהוּ' באילנות? ועוד קל-וחומר: ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא, אמר הקדוש-ברוך-הוא 'לְמִינֵהוּ', אנו על-אחת-כמה-וכמה – מיד כל אחד ואחד יצא למינו. פתח שר העולם ואמר: 'יְהִי כְבוֹד יְיָ לְעוֹלָם יִשְׂמַח יְיָ בְּמַעֲשָׂיו' [תה' כד, לא]".
ושם הוסיף רש"י לההביל וכך הוא מפרש בחולין (ס ע"א): "אנו [הדשאים] – שרבים אנו ודרכנו לצאת תכופין ומעורבבין, ואם אין נזהרים לצאת כל עשב לבד הרי אין אנו ניכרין זה מזה, על אחת כמה וכמה". קצרו של דבר, הכסיל הזה פירש את האגדה הזו כולה כפשוטה.
וכיצד יש להבין את האגדה הזו? ובכן, מטרתה ללמד את בני-האדם על חשיבות ההפרדה שבין המינים, שהרי אם אפילו הדשאים שאין בהם דעת, השׂכילו להבין בעצמם כביכול, שעל כל דשא ודשא לשכון למינו, כל-שכן וקל-וחומר האנשים והנשים, אשר ערבובן מוביל לזימה. ולכן נזכר שר העולם בעניין זה, מפני שהוא משל לכוח החומר שבאדם וביקום כולו, ובכוח הזה שניתן לחומרים בששת ימי בראשית הם פועלים ומפעילים את כל הבריאה כולה. כלומר, כאילו אפילו הכוח החומרי והבהמי הזה מזהיר אותנו שלא ללכת בגחמותיו ובשאיפותיו אלא שנרתום את כוחותיו העצומים לעבוד את האלהים באמת ובלבב שלם. קצרו של דבר, כל המשלים הללו נועדו ללמד, שהכוח הבהמי והחומרי שניתן לנו מטרתו קיום המין והאדם באופן תקין אשר יאפשר לנו לעבוד את הבורא באמת ובלבב שלם, ולהשיג מבורא-עולם כפי יכולת האדם.
דוגמה י
בבראשית (א, יד) נאמר כך: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים". רש"י האריך יחסית בפירושו לפסוק זה, וכדי להבין היטב את דבריו ראיתי לנכון לחלק את פירושו לפסוק זה לשישה חלקים:
י.1. פירוש ראשון
רש"י פירש שם כך: "יְהִי מְאֹרֹת – חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול בתינוקות, הוא ששנינו: ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תיפול בתינוקות".
מקור דברי רש"י הוא בירושלמי ובבבלי, בירושלמי תענית (ד, ג) נאמר כך:
"אנשי משמר היו מתענים בכל יום: בשני היו מתענין על מפרשי ימים – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם' [בר' א, ו]; בשלישי היו מתענין על יוצאי דרכים – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם' [שם, ט]; ברביעי היו מתענין על התינוקות שלא תעלה אסכרה לתוך פיהם – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת', 'מְאֹרֹת' כתיב [שם, יד]; בחמישי היו מתענין על המעוברות שלא יפילו ועל המיניקות שלא ימותו בניהן – 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה' [שם, כ]".
ובתלמוד הבבלי תענית (כז ע"ב) נאמר כך: "תנו רבנן: אנשי משמר היו מתפללין על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, ואנשי מעמד מתכנסין לבית-הכנסת, ויושבין ארבע תעניות: בשני בשבת, בשלישי, ברביעי, ובחמישי: בשני – על יורדי הים; בשלישי – על הולכי מדברות; ברביעי – על אַסכְּרָא שלא תיפול על התינוקות; בחמישי – על עוּברוֹת וּמנִיקוֹת".
נשים לב, כי גם בתלמוד הבבלי וגם בתלמוד הירושלמי נאמר שהיו מתענין בימי השבוע כדי שלא יחולו בעם-ישראל ייסורים ופורענויות לעתיד-לבוא (לדעת הירושלמי אנשי המשמר היו מתענין, ולדעת הבבלי אנשי המעמד היו מתענין), אבל בשום פנים ואופן לא נאמר שהתענו באחד מימי השבוע משום שהוא "יום אשר מסוגל לפורענות מסוימת", כלומר שהתענו מתוך חשש מפורענות מסוימת שמא היא תחול דווקא באותו היום המסוים, וכמו שאמר רש"י.
זאת ועוד, הברייתא הזו לא נפסקה להלכה כלל, וברור שהיא מתארת מנהג קדום שנהגו בו בזמן שבית-המקדש היה קיים ותו לא. כן ברור, שכל הפסוקים שהובאו כראיות בתלמוד הירושלמי הינן בגדר אסמכתות בעלמא בלבד, כדי לרומם, להטעים ולייפות את המנהג.
ברם, רש"י הבין באופן מעֻוות לחלוטין את המקורות הללו, והבנתו את הדרשות הללו כפשוטן ובחירתו לפרש בהן את פשט הפסוק גררוהו לעוות את דברי חז"ל, ולשגות במצות לא תעשה מן התורה! ולא סתם מצות לא תעשה, מצות לא תעשה שנוגעת ליסודות התורה, מצוה שנוגעת לציר שכל התורה כולה סובבת עליו: מלחמת חורמה במאגיה ובעבודה-הזרה, מצוה שמטרתה להרחיק אותנו משרשי העבודה-הזרה הקדומה שנכשלו בה ואף נטשו את כל דרכי האמת בגללה! שהרי רש"י פירש כך: "יְהִי מְאֹרֹת – חסר וי"ו כתיב, על שהוא יום מארה ליפול אסכרה בתינוקות, הוא ששנינו: ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תיפול בתינוקות".
כלומר, לפי רש"י יום רביעי בשבוע הוא יום מאגי מקולל מפני שהוא יום שבו נופלת מחלה קשה על התינוקות, מחלה אשר בימי קדם גרמה במקרים רבים למוות (ובמילון ספיר ברשת ביארו מחלה זו כך: 'מחלה חַיידקית מידַבֶּקֶת הפוגעת בגרון ועלולה לגרום חֶנֶק'). ברם, ההזיה הזו לא נזכרה באף לא אחד מן התלמודים. נמצא אפוא, כי רש"י החדיר לנו למעשה הזיה אשר כופרת בציווי תורה מפורש, והנה לפניכם פסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (יא, ט–י):
"[ט] אי-זה-הוא מעונן? אלו נותני העיתים שאומרים באצטגנינות שלהן: 'יום פלוני רע ויום פלוני טוב'; 'יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית'; 'שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני'. [י] אסור לעונן, אף-על-פי שלא עשה מעשה אלא הודיע אותן הכזבים שהסכלים מדמין שהן דברי אמת וחכמה. וכל העושה מעשה מפני האצטגנינות, וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים – הרי זה לוקה, שנאמר: 'וְלֹא תְעוֹנֵנוּ' [ויק' יט, כו]".
נמצא לפי רש"י, שכל אנשי המשמר או המעמד לדורותיהם היו עובדי עבודה-זרה, וכולם היו ראויים למלקות מן התורה, שהרי הם התענו והתפללו על התינוקות דווקא ביום רביעי מתוך ההזיה שהוא "יום המסוגל למחלת האסכרה". ובמאמר על המיסטיקה לאורו של הרמב"ם הוכח כי האסטרולוגיה הינה עבודה-זרה וחירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, שהרי האמונה שיש כוחות לגרמי השמים להשפיע על מהלך החיים, הינה אמונה בקיומו של כוח זר מבלעדי הקב"ה, דהיינו בעבודה-זרה. כך שההזיה שרש"י החדיר בפירושו הזה נוגעת לענייני עבודה-זרה מובהקים, ואף מחדירה אמונות הבל בקיומם של כוחות מאגיים. וכבר הסברתי שאימות כוח מאגי אחד בעולם, פותח פתח רחב לאימוץ אינסוף הזיות מאגיות נוספות, שהרי אם המאגיה קיימת בתחום מסוים, מדוע שהיא לא תהיה קיימת בתחומים רבים נוספים?
קצרו של דבר, אימוץ הזיה מאגית מכל סוג שהוא מטמטם את המוח ומחליש מאד את כוח ההיגיון והמחשבה הישרה; ובאימוצה ובקבלתה, ההזיה שהוחדרה אף מכשירה את הקרקע לחדירתן של הזיות מאגיות נוספות, עד שמחשבתו של האדם מזדהמת ומיטנפת לחלוטין – ותעייתו של האדם השוגה בהן, אחרי עבודה-זרה במעשה ובמחשבה, הינה בלתי נמנעת.
רבנו מוסיף ופוסק בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד].
כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן[מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
ואין צורך לומר שרש"י הינו מראשי וממייסדי מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת, מועדון המאגיה והמינות המפוקפק והמטונף, אשר כל באיו לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. צלמו של רש"י הועמד במרכז במת המועדון וסביבו חגים ונעים כשיכורים לקולות ההזיות ולהבזקי הדמיונות, שאר בכירי המועדון, הלא המה חבר מרעיו, תלמידיו ומעריציו של רש"י לדורותיהם. המינים וצאצאיהם כל-כך דבקו ברש"י, עד שהם קידמו באדיקות כל מי שהצטרף אליהם למועדון הכסילים ולמסיבת השיכורים סביב הבמה של רש"י, ולא חדלו במשך הדורות לשטוף לנו את המוח ב"גדולתם" ו"בקדושתם" של המתנודדים במסיבת הסמים החולנית הזו – וכמו כל עבודה-זרה, כל מי שלא כורע ומשתחווה להם, ומסרב לקבל אותם עליו לאלוה ולקרוא להם "קדושי עליון" ו"גדולי עולם", נחשב מיד לכופר ולאפיקורוס – ומרדכי לא יכרע ולא ישתחווה!
ולסיום פירוש זה, איני יכול שלא להעיר על מה שרש"י אומר לעיל: "יְהִי מְאֹרֹת – חסר וי"ו כתיב", מה זה וי"ו? מהי העילגות המחרידה הזו?! הוא אינו יודע שאומרים וא"ו? ואוי לו לאדם שצריך ללמדו כיצד להגות את האותיות, ואוי לו לעם חכם ונבון שנער קטן וכסיל מושל בו.
"וְנָתַתִּי נְעָרִים שָׂרֵיהֶם וְתַעֲלוּלִים יִמְשְׁלוּ בָם" (יש' ג, ד).
י.2. פירוש שני
בהמשך פירוש רש"י לפסוק הנדון נאמר כך: "לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה – משנגנז האור הראשון, אבל בשבעת ימי בראשית שימשו האור והחושך הראשונים יחד בין ביום ובין בלילה". וברור שהוא הבין שהאור הגנוז לצדיקים הוא אור שנראה לעיני הבשר, כלומר הוא פירש את אגדת חז"ל כפשוטה כמנהגו הרעוע, ונראה לי שהאור הגנוז לצדיקים הוא משל לעונג הנצחי שבחיי העולם-הבא שבו דעת הצדיקים והמשׂכילים תהא קשורה בדעת צור עולמים.
זאת ועוד, איני מבין איך האור והחושך "שימשו יחד בין ביום ובין בלילה"? האם זה אפשרי? וברור שהחושך אינו קיים בעולם בפני עצמו אלא הוא העדר האור, וכמו שמסביר רבנו במורה (ג, י), ולכן לא יעלה על הדעת שהחושך יהיה קיים במקום שיש בו מקור של אור.
י.3. פירוש שלישי
בהמשך פירושו לפסוק הנדון רש"י אומר כך: "וְהָיוּ לְאֹתֹת – כשהמאורות לוקין סימן רע הוא לעולם, שנאמר: 'וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ' [יר' י, ב], בעשותכם רצון הקב"ה אין אתם צריכין לדאוג מן הפורענות". גם מפירושו זה עולה שהוא האמין שיש אמת בהבלי האסטרולוגיה, ולכן לפי רש"י, הגויים ואפילו אדם מישראל שאינם עושים את רצונו של הקב"ה – עלולים להיפגע מאותות ומגרמי השמים. ובעצם האמונה הזו הוא מורד וכופר ברצונו של הקב"ה, שהרי הוא מפיץ את ההזיה שיש אמת בהבלי האסטרולוגיה ומחדירם למחשבת עם חכם ונבון.
וכבר ביארתי במאמר: "בחינת מופעֵי האסטרולוגיה בתלמוד הבבלי", שבניגוד לרש"י, חז"ל אחזו בהשקפה ש"אין מזל לישראל", ואף הוכחתי שם את האמת שכל אמונות ההבל הללו הן שקר וכזב, והנביא ירמיה ע"ה אף אומר זאת במפורש (י, ב–ג): "כֹּה אָמַר יְיָ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ וּמֵאֹתוֹת הַשָּׁמַיִם אַל תֵּחָתּוּ כִּי יֵחַתּוּ הַגּוֹיִם מֵהֵמָּה, כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא". כלומר, כל חוקות הגויים ובעיקר ענייני האסטרולוגיה שנאמרו בסמוך, כולם הבל מהובל ושקר וכזב, ואין מזל לא לישראל ולא לאומות העולם, אלא הכל כפי מעשי ידי האדם לטוב ולמוטב.
וכן אומר שמואל הנביא (א, יב) על כל ענייני העבודה-הזרה שבידי הגויים:
"וְלֹא תָּסוּרוּ כִּי אַחֲרֵי הַתֹּהוּ אֲשֶׁר לֹא יוֹעִילוּ וְלֹא יַצִּילוּ כִּי תֹהוּ הֵמָּה".
"אֲנִי יְיָ חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו"; "גְּדֹל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה אֲשֶׁר עֵינֶיךָ פְקֻחוֹת עַל כָּל דַּרְכֵי בְּנֵי אָדָם לָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָיו וְכִפְרִי מַעֲלָלָיו" (יר' יז, י; לב, יט). "לָכֵן אַנֲשֵׁי לֵבָב שִׁמְעוּ לִי חָלִלָה לָאֵל מֵרֶשַׁע וְשַׁדַּי מֵעָוֶל, כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, אַף אָמְנָם אֵל לֹא יַרְשִׁיעַ וְשַׁדַּי לֹא יְעַוֵּת מִשְׁפָּט" (איוב לד, י–יב).
וברור שמי שמבין את אגדות חז"ל כפשוטן, ייכשל להבין את השקפת חז"ל לפיה "אין מזל לישראל". כלומר, הוא ייכשל להבין שהיא נועדה להמונים האנאלפביתים הנבערים שאינם מסוגלים לקבל את דברי הנביא ירמיה שאותות השמים הבל המה, בין לישראל ובין לאומות העולם – וזאת מפני שסכלות האלילות לופתת בחוזקה את מחשבתם. לסיכום, בשל שקיעת ההמון בהזיות, חז"ל נאלצו להנחיל להם לכל הפחות את ההשקפה ש"אין מזל לישראל", ורש"י לא ידע ולא יבין את מטרת חז"ל, ואף החדיר את ההשקפה שגם לישראל יש מזל.
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ כִּי טַח מֵרְאוֹת עֵינֵיהֶם מֵהַשְׂכִּיל לִבֹּתָם" (יש' מד, יח).
"לֹא יָדְעוּ וְלֹא יָבִינוּ בַּחֲשֵׁכָה יִתְהַלָּכוּ" (תה' פב, ה).
י.4. פירוש רביעי
בהמשך פירושו שם רש"י אומר כך: "וּלְמוֹעֲדִים – על שם העתיד שעתידים ישראל להצטוות על המועדות והם [=המועדות] נמנים למולד הלבנה", וכבר העיר אחד ממעריצי רש"י, פרשן בשם דוד פרדו, על פירוש זה בספרו "משכיל לדוד", וזה לשונו: "ואף-על-גב דקרא אתרווייהו קאי [=מה שנאמר בפסוק: 'וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים' נסוב גם על השמש וגם על הירח] (הא) [שהרי] בחמה נמי תלויים המועדים, כדאיתא בפרק שני דראש-השנה (כא ע"א), ['שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב' (דב' טז, א) –] שְׁמוֹר אביב של תקופה שיהיה בחודש ניסן". וכל-כך הרבה שיבושים ואי-דיוקים יש בפירושו של רש"י, ומכל המינים ומכל הסוגים ובכל התחומים.
י.5. פירוש חמישי
בהמשך פירושו לפסוק הנדון רש"י אומר כך: "וּלְיָמִים – שימוש החמה חצי יום ושימוש הלבנה חציו, הרי יום שלם". ואני שומע ולא אבין, האם רש"י מעולם לא הרים את עיניו לשמים לראות שפעמים רבות הירח נראה גם ביום? עד-כדי-כך הוא היה בער נבער ממדע ודעת? ומי שאינו מרים את עיניו לשמים להתפעל ולהבין ולהכיר ולאהוב את מי-שאמר-והיה-העולם, אחריתו עדי אובד בתעייה באפלת סכלות ההגשמה ובדימוי ה' יתעלה שמו לשוכני בתי חומר, וכדברי הנביא ישעיה (מ, כה–כו): "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ, שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר".
כלומר, הנביא ישעיה קושר במפורש בין העדר לימוד המדעים, לבין סכלות ושקיעה בהגשמה, שהרי מיד לאחר שהוא שואל וזועק: "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה"? הוא מסביר לנו את הדרך לרוממות המחשבה ולהבנה ששום דבר לא יִדְמֶה ולא ישווה לאל אחד שאין-כיוצא-בו, והיא ידיעת המדעים! שהרי מיד לאחר השאלה "וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה", הנביא מורה לנו להתבונן במדעים, דהיינו להתבונן במדע האסטרונומיה כמשל ודוגמה להתבוננות בכל המדעים כולם, מפני שההתבוננות במדעים היא הדרך להתרומם למעלת ידיעת ה' ואף להבנת אחדותו.
ברם, מי שהפנה עורף ללימוד המדעים וביכר להחדיר למוחו את ההזיות המאגיות ושלל הדמיונות האפלים מחריבי הדעת והמחשבה של חכמי-יועצי-אשכנז – סופו להיכשל ולהיחבל באפלת הסכלות המשמימה ולהחריב את מחשבתו בשיבוש יסודות מדעי האלהות הנוגעים לאחדות הבורא, ואחריתו אף להתדרדר להשקפות גשמות גסות וכעורות. וכבר ראינו במקומות לא מעטים את דברי רבנו שהתעייה אחרי ההגשמה נובעת מהעדר ידיעת המדעים.
י.ו. פירוש שישי
בהמשך פירושו לפסוק שם רש"י אומר כך: "וְשָׁנִים – לסוף שס"ה ימים יגמרו מהלכתם בי"ב מזלות המשרתים אותם והיא שנה". והתפישה שהמזלות משרתים את השמש והירח רעה מאד לפי דעתי, כי היא מתארת את השמש והירח כשליטים מרוממים ועצמאיים בעולם, ומטשטשת מאד את ההשקפה שהקב"ה הוא השליט על הכל, וכבר ראינו בפסוק מישעיה לעיל שכולם כפופים להקב"ה: "הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא" וכו'. ויתרה מזאת, תפישה זו מעניקה למזלות חשיבות רבה, כאילו יש להם תפקיד אמיתי והשפעה ממשית בעולם, ובזאת רש"י מוסיף לפאר ולהחדיר את השקפת האסטרולוגיה הפגאנית והחשוכה.
דוגמה יא
בבראשית (א, טז) נאמר כך: "וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל לְמֶמְשֶׁלֶת הַיּוֹם וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן לְמֶמְשֶׁלֶת הַלַּיְלָה וְאֵת הַכּוֹכָבִים", ורש"י פירש שם: "הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים וגו' – שווים נבראו, ונתמעטה הלבנה על שקטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד; וְאֵת הַכּוֹכָבִים – על-ידי שמיעט את הלבנה הִרבה צבאיה להפיס דעתה". מדברי רש"י הפשטניים עולות הנקודות הבאות: 1) השמש והלבנה נבראו בתחילה שווים; 2) הלבנה קטרגה על השמש; 3) הלבנה נענשה על קטרוגה ולכן היא נתמעטה; 4) הקב"ה פייס את הלבנה בכך שהוא הִרבה את צבאהּ דהיינו הִרבה את הכוכבים.
וכל מי שלמד מעט מדעים יודע כי הלילה הכרחי מאד לבריאותו הנפשית והגופנית של האדם, ובלעדי השינה והמנוחה אף כל העולם היה חרב. כלומר, לא יעלה על הדעת שהקב"ה יברא את העולם באופן מסוים, ובעקבות "קטרוג" של הלבנה הקב"ה ישנה את דעתו ויהפוך את כל בריאתו מן הקצה אל הקצה, שהרי עולם אשר נברא ללא יום וללא לילה חייב להיות עולם שונה לחלוטין מכל מה שאנחנו מכירים. תפישת דרשות חז"ל כפשוטן בעניין זה מחייבת אפוא להקב"ה מגרעת, שהרי מן ההכרח לסבור שהוא ברא את עולמו באופן המושלם והמשוכלל ביותר – איך ייתכן אפוא שהוא יגלה שאין זה האופן השלם ביותר, ובעקבות "קטרוג הלבנה" הוא יחליט להפוך את כל מערכות הבריאה לאופן השלם: "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בר' א, לא).
לסיכום, איך יעלה על הדעת שבעקבות קטרוגה הדמיוני של הלבנה הקב"ה ישנה את כל מערכות העולם? וכי יעלה על הדעת שמיליארדי הגלקסיות והכוכבים שביקום נבראו אך ורק בגלל שהלבנה קטרגה, ובעקבות עונשה הקב"ה החליט לפייס אותה ולברוא לה צבא?!
יתר-על-כן, בפסוק לפני-כן נאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם לְהַבְדִּיל בֵּין הַיּוֹם וּבֵין הַלָּיְלָה וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים". כלומר, רצון הבורא מתחילת מעשה בראשית היה לברוא יום ולילה, דהיינו מאור גדול ומאור קטן, ולא כפי שרש"י אומר בעקבות המדרש, "שנבראו שווים", וכאילו בעקבות איזה קטרוג דמיוני שודדו כל מעשי בראשית ונבראו מיליארדי גלקסיות. זאת ועוד, בפסוק נאמר במפורש שההבחנה בין יום ולילה היא זו שמאפשרת למנות את המועדים הימים והשנים, ולפי רש"י, איך אפוא היה ניתן למנותם ללא יום ולילה?
זאת ועוד, ישנה סתירה פנימית בדברי המדרש שרש"י מצטט: אם הלבנה קטרגה ונענשה, מדוע היה צורך לפייסה? וכי העונש שהקב"ה נתן לה היה בלתי-מידתי? וכי הקב"ה הוא שופט אשר עלול לדון באופן שגוי ולפסוק דין חמור יותר מהראוי? ואם הקב"ה הוא דיין צדק וכמו שהעידה עליו התורה: "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט" (דב' לב, ד), מדוע היה צורך לפייס את הלבנה? אלא ברור כשמש כי המדרש הזה אינו כפשוטו והוא נועד ללמד על מידת הענווה ותו לא! כלומר, שכל המגביה את עצמו הקב"ה משפילו וכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו, וכמו שנרמז בכתבי הקודש: "כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכָל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ" (יש' מ, ד).
ואין שום ספק שרש"י סבר שהקב"ה ברא את השמש והירח שווים, שהרי הוא אומר בפירושו במפורש: "שווים נבראו"! אולם, התוספת הזו של רש"י כלל אינה מופיעה במדרש המקורי. ובמלים אחרות, רש"י הבין את כל המדרש הזה כפשוטו והסיק בעצמו שהשמש והירח נבראו שווים, ואוי לה לאותה סכלות אוי לה לאותה טיפשות! ורש"י חִיֵּיב להקב"ה מגרעת שהרי לפי התורה הקב"ה שגה בבריאת עולמו במחשבה הראשונה, הואיל ובסוף מעשה הבריאה נאמר: "וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". כלומר, בריאתו הראשונה לא הייתה טובה מאד. וכאמור, רש"י אף ייחס להקב"ה דין מעוות, אחרת מדוע היה צורך לפייס את הלבנה? ותפישת אגדות חז"ל כפשוטן החריבה לחלוטין את שכלו ואת דת משה. והנה לשון האגדה במסכת חולין (ס ע"ב):
"רבי שמעון בן פזי רמי, כתיב [בר' א, טז]: 'וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת שְׁנֵי הַמְּאֹרֹת הַגְּדֹלִים', וכתיב [שם]: 'אֶת הַמָּאוֹר הַגָּדֹל [...] וְאֶת הַמָּאוֹר הַקָּטֹן'! אמר ירח לפני הקדוש-ברוך-הוא: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר ליה: לך ומעט את עצמך! אמר לפניו: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון, אמעט את עצמי? אמר ליה: לך ומשול ביום ובלילה, אמר ליה: מאי רבותיה, דשרגא בטיהרא מאי מהניא? אמר ליה: לך וימנו בך ישראל ימים ושנים, אמר ליה: לדידיה נמי אי אפשר דלא מנו ביה, דכתיב [בר' א, יד]: 'וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָׁנִים'. זיל, ליקרו צדיקי בשמך: יעקב הקטן [עמ' ז, ב], שמואל הקטן, דוד הקטן [ש"א יז, יד]. חזייה דלא קא מייתבא דעתיה, אמר הקדוש-ברוך-הוא: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח! והיינו דאמר ר"ש בן לקיש: מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו 'לַייָ' [במ' כח, טו], אמר הקדוש-ברוך-הוא: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח".
ואיני מתכוון לנתח את כל פשט המדרש הזה, ודי להתבונן בנקודה אחת בכל המדרש הזה כדי להבין שהוא אינו כפשוטו: בסוף המדרש נאמר שהקב"ה הביא כפרה על שמיעט את הירח, וכי יעלה על הדעת שהקב"ה צריך להביא כפרה על מעשיו? ומי שמבין את המדרש הזה כפשוטו הוא מין וכופר ומחרף ומגדף את השם הנכבד הגדול והנורא את ה'-אלהים-אמת! ובמאמר "ברכת הלבנה לאורו של הרמב"ם" ביארתי לאור דברי רבנו במורה, מדוע אך ורק בשׂעיר של ראש חודש נאמר "לַייָ", וברור שרבנו כלל לא התייחס לפטפוטי פשט המדרש.
בהקשר למדרש הזה יש להתייחס לנקודה מעניינת לדעתי, בסידור "שיח ירושלים" העתיקו את כל התוספות שהוסיפו לברכות קרית-שמע אשר נאמרות בתפילת שחרית של שבת (ולא העירו מאומה על-כך שלדעת רבנו אין להוסיף מאומה). בין התוספות הללו ישנו הפיוט המפורסם: "אל אדון על כל המעשים", ובתוכו מופיע המשפט: "ראה והתקין צורת הלבנה". ויש כל מיני דרדעים חכמים בעיניהם אשר במקום לומר "והתקין" מתהדרים לומר "והקטין", וכמו שנאמר בסידור "שיח ירושלים" בהערה שם. ובזאת נדמה להם שהם מביעים נאמנות למסורת קדמונים כי הגרסה "והקטין" מופיעה בתכלאל קדמונים. ולא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, שהרי מעבר לשגיאה של הוספת פיוטים בתוך ברכות קרית שמע, הגרסה של תכלאל קדמונים מבטאת את תפישת אגדות חז"ל כפשוטן! כאילו הקב"ה באמת הקטין את צורת הלבנה! ועל תפישת אגדות חז"ל כפשוטן כבר אמר רבנו מה שאמר. "רָאִיתָ אִישׁ חָכָם בְּעֵינָיו תִּקְוָה לִכְסִיל מִמֶּנּוּ", "פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ" (מש' כו, יב; יז, יב).
דוגמה יב
בבראשית (א, כא) נאמר כך: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב". ושם פירש רש"י: "הַתַּנִּינִם – דגים גדולים שבים. ובדברי אגדה הוא לוויתן ובן-זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחהּ לצדיקים לעתיד-לבוא, שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם".
כלומר, בדברי אגדה נמצא פירוש פשטני אפשרי נוסף לפיו התנינים הגדולים הם "לוויתן ובן זוגו" וכו'. הבה נעיין אפוא במדרש שממנו רש"י העתיק את הזייתו (בבא בתרא עד ע"ב):
"כל מה שברא הקדוש-ברוך-הוא בעולמו זכר ונקבה בראם, אף לוויתן-נחש-בריח ולוויתן-נחש-עקלתון זכר ונקבה בראם, ואלמלי נזקקין זה לזה [כלומר, אם הקב"ה היה מאפשר להם להתרבות] – מחריבין כל העולם כולו, מה עשה הקדוש-ברוך-הוא? סירס את הזכר, והרג הנקבה ומלחהּ לצדיקים לעתיד-לבוא, שנאמר: 'וְהָרַג אֶת הַתַּנִּין אֲשֶׁר בַּיָּם' [יש' כז, א]".
ונכדו הטמבל של רש"י המכונה רשב"ם, פירש את המדרש שם כפשוטו:
"נחש בריח – הוא לוויתן זכר וזקוף הוא כבריח; עקלתון – לוויתן נקבה שמקיף את כל העולם; זכר ונקבה בראם – כדכתיב: 'נָחָשׁ בָּרִחַ... (ו)נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן' [יש' כז, א]; מחריבין את כל העולם – שיהו להן ולדות הרבה גדולים שמחריבין את העולם; סירס את הזכר – שלא יזקק לשאר דגים, אי נמי דלא ליהוי ליה צער תאוה".
ואין לי צל של ספק, שגם רש"י וגם נכדו הבינו את האגדה הזו כפשוטה, כלומר מה שרש"י אומר לעיל: "ובדברי אגדה", כוונתו שיש באגדה פשט אפשרי נוסף וכמו שאמרתי לעיל.
ואיך יעלה על הדעת להבין מדרש זה כפשוטו? וכי ייתכן שהקב"ה יברא בו בריות שמסכנות את עתיד האדם ובעלי-החיים בעולם? וכי הקב"ה לא ברא את עולמו באיזון טבעי מושלם? וכל תפישה פשטנית שכזו מובילה גם לכפירה בתורה שנאמר בה: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" (בר' א, לא), וגם לייחוס מגרעת חמורה קמי השם הנכבד והנורא, כביכול ה'-אלהים-אמת לא השׂכיל להבין שיש פגם חמור בבריאתו, ונאלץ לתקן את מעשיו תוך כדי עשייה – וכל מגרעת שכזו היא בגדר הגשמה: גם כי אין מגרעת אלא לבעלי החיים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, וגם כי מגרעת שכזו מובילה באופן ישיר ומיידי לעריכת דימוי בין ה' יתרומם שמו לבין בני האדם, כאילו גם הוא טועה ושוגה ונכשל ונחבל ונדרש לתקן ולשפר.
בנוסף לכל האמור, יש בתפישת אגדה זו כפשוטה תקלה חמורה נוספת, והיא תפישת חיי העולם-הבא כחיים גופניים וחושניים, ואת השכר הגנוז לצדיקים כהנאות גופניות ובהמיות. הייתכן כדבר הרע הזה? וכבר ביארתי במאמר: "האם יש חיים לאחר המוות לדעת הרמב"ם", את הסיבה לתעיית המינים והשוטים אחרי ההשקפה הזו, והנה פסקה אחת מתוך המאמר:
עיסוקם ושקיעתם בהנאותיהם ובתענוגותיהם הגופניים לא הניחו להם לחיות עם המחשבה שהם ייאלצו להיפרד מתענוגותיהם הגופניים לאחר המוות. ולכן הם החדירו לעצמם הזיות, לפיהן גם חיי העולם-הבא הם חיי גוף וחומר – ובהזיות הללו הם השקיטו את נפשם הבהמית והזימתית שלא הייתה מסוגלת לקבל את העובדה שיבוא יום והיא תתנתק כ"פטורי בפי ושט" מן העולם-הזה. רדיפתם ושקיעתם בתהום התאוות אף גרמו להם לפנות למאגיה, לסכלות ולמינות, וככל ששקעו בזוהמת הטומאות הללו, כך התגברו והתעצמו תאוותיהם וזימותיהם בניסיון שווא למלא במשהו את הריקנות ואת אפלת המינות הסמיכה שייסרה את נפשם.
ושם הרחבתי מאד בעניינים הללו, ראו במאמר הנזכר בפרק ג.
ועתה לאופן שבו יש להבין את המדרש, ובכן, כל אופן שבו יוסבר המדרש הזה רצוי וטוב, ובלבד שהוא לא יחרוג ממסגרת יסודות הדת וממסגרת השקפות דת האמת ומוסריה הטהורים.
וכך בחרתי אנכי הקטן להסביר את המדרש הזה: הלוויתן ובת זוגתו שנזכרו באגדה הינם משל לכוחות החומר והתאוות, ועניין זה נרמז בשמם של הלוויתן ובת זוגתו: "לוויתן-נחש-בריח ולוויתן-נחש-עקלתון", כלומר בשני שמותיהם הודגש שמדובר בנחש! והנחש הוא סמל עתיק לייצר הרע. על-כל-פנים, אם הקב"ה לא היה מחליש את הכוחות הללו כל העולם כולו היה חרב ברשעם של בני האדם ובשאיפתם למלא את תאוותם הבהמית. ולכן, כדי שהעולם יתקיים, הקב"ה שלח את עם-ישראל להדריך את כל באי העולם לדרכי הצדק, היושר והמוסר. וכדי לרסן את עם-ישראל מללכת בשרירות ליבו וכדי לסייע לעם הנבחר למלא את ייעודו ולהורות לכל באי עולם את הדרך לחיי מוסר תקינים מאוזנים ומאושרים – הקב"ה נקט בשתי פעולות שמטרתן החלשת הכוח הבהמי-החושני בעם-ישראל, עם קדוש לה' יתברך:
הפעולה הראשונה היא מצות ברית המילה והיא רמוזה באגדה בסירוסו של הלוויתן הזכר, והנמשל הוא שמצות ברית המילה פוגעת פגיעה אנושה בכוח הבהמי והחושני הפונה אל התאוות (וראו על-כך במורה ג, מט). והפעולה השנייה היא מתן התורה, והיא נמשלה בהריגת הנקבה ובמליחתה לצדיקים לעתיד-לבוא, ובא עניין זה ללמדנו, שלימוד התורה וקיום המצוות שוחט את ייצר הרע שבאדם, מעין דברי חז"ל: "בראתי ייצר הרע בראתי לכם תורה תבלין" (קידושין ל ע"ב). ולכן גם נזכר שהלוויתן הנקבה שמוּרה לצדיקים לעתיד-לבוא, דהיינו שלימוד התורה וקיום המצוות באהבה לא רק ישחט את הכוח הבהמי, אלא גם יהפוך לזכות נפלאה ומופלאה לעתיד-לבוא, לעונג רוחני נצחי ונשגב הנצור לצדיקים אנשי האמת בעולם-הבא.
ואחתום עניין זה בדרשה נאה בעניין כוחה של תורת האמת לשבֵּר את ייצר הרע (קידושין ל ע"ב): "תנא דבי ר' ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש [שבו לומדים תורת אמת לשם שמים, ולא דברי מינות והזיות], אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: 'הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם יְיָ וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע' [יר' כג, כט]; אם אבן הוא נימוח, שנאמר: 'הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם' [יש' נה, א], ואומר: 'אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם' [איוב יד, יט]".
דוגמה יג
בבראשית (א, כב) נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הַמַּיִם בַּיַּמִּים וְהָעוֹף יִרֶב בָּאָרֶץ", רש"י פירש שם: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם – לפי שמחסרים אותם וצדין מהם ואוכלין אותם הוצרכו לברכה. ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לִקְלָלָה לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל. פְּרוּ, לשון פרי, כלומר עשו פירות". ואחלק את ניתוח פירושו לתתי-פרקים:
יג.1) פרק ראשון
בחלק הראשון של פירושו רש"י טען שהברכה שנאמרה בפסוק לדגים ולעופות שנבראו ביום החמישי היא מפני שצדים ואוכלים אותם, ולכן כדי שלא ייכחדו היה צורך שהקב"ה יברך אותם. וברור שהקב"ה לא בירך אותם במובן הפשטני שרש"י התכוון אליו, אלא טבע בהם יכולת טבעית של פריה ורביה בכמויות גדולות, ומיניהם נמצאים בכמויות גדולות בימים וביבָּשות. אבל אין לי ספק שרש"י לא הבין שמדובר בפסוק על עניינים מדעיים, אלא כנראה היה סבור שה' בירך אותם כמו שהכוהנים מברכים את העם...
כמו כן, רש"י טען בהמשך פירושו שהקב"ה לא בירך את החיות שנבראו ביום השישי, בגלל שהנחש היה בכללם, ומכיוון שהקב"ה היה עתיד לקלל את הנחש הוא נמנע מלברך את כל מיני בעלי-החיים שנבראו ביום החמישי! ברם, עצם המדרש שממנו רש"י העתיק את פירושו הפשטני סותר את פירושו, שהרי במדרש בראשית-רבה (יא, ג) נאמר כך:
"רבי לוי בשם רבי יוסי בן חנינה אמר: כל יום שיש בו חסרון, כתיב בו 'ברכה' ואינו חסר כלום: בחמישי נבראו עופות ודגים ובני אדם שוחטין עופות ואוכלים, וצדים דגים ואוכלין וכתיב בו ברכה ואינו חסר כלום; בששי נברא אדם ובהמה, ובני אדם שוחטין בהמה ואוכלין ובני אדם מתים, וכתיב בו 'ברכה' ואינו חסר כלום".
נמצא לפי המדרש, שהברכה האמורה ביום השישי (א, כח), אמורה גם לאדם וגם לבעלי-החיים שנבראו אף הם ביום השישי: "וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ", ואילו לפי רש"י בעלי-החיים לא נתברכו כלל! אולם, כאמור, כמו שהקב"ה בירך את האדם ביכולת פריה ורביה כך הוא בירך את בעלי-החיים ביכולת של פריה ורביה, ויכולתם אף גבוהה בהרבה מזו של האדם, שמביא ולד אחד בכל היריון, ואילו בעלי-החיים מביאים ולדות רבים בכל היריון.
יג.2) פרק שני
נעבור עתה להתמקד בדברי רש"י על הנחש: "ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לִקְלָלָה לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל". ובכן, אם תחילת פירושו מקורו בדברי חז"ל, המשך פירושו הזה אינו מופיע בספרות חז"ל כלל! ויש כאן התעיה ברורה, מפני שרש"י קושר ומחבר את דברי מדרש-רבה (שהרי הוא אומר 'ואף' וכו') לדברים שאין להם יסוד בספרות חז"ל, כאילו גם המשך דבריו יסודם במקור מים-חיים!
זאת ועוד, דבריו האחרונים הללו של רש"י נמצאים במדרש מאוחר מן המאה הי"א שנקרא "מדרש תדשא" אשר נקרא גם "מדרש רבי פנחס בן יאיר" וכן "ברייתא דרבי פנחס בן יאיר". וזהו עוד מדרש בספרות הפסאודו-אפיגרפית (=ספרות השקר) האשכנזית, אשר ממציאים מדרשים מהובלים שמתאימים להזיותיהם ותולים אותם בחכמים גדולים מתקופת המשנה והתלמוד. ובמלים אחרות, זהו עוד מדרש מתעשיית הזיופים האשכנזית. לפי המחקר בימינו, מדרש זה נכתב על-ידי שוטה שנקרא: "מוישל'ה הדרשן". הוא חי בצרפת, ערשׂ המינות האשכנזית, ופעל וחיבר את המדרש מעט לפני הולדתו של רש"י. ואיני מתפלא על שמדרש זה מוביל להזיות ולכפירה ולהרס יסודות-הדת, כי חכמי-יועצי-אשכנז הראשונים בצרפת היו מראשי המינים האשכנזיים אשר צואת סכלותם עדיין מפעפעת ומבעבעת ורותחת בימינו.
ולא לחינם זעק הזעמן הצרפתי על פסק רבנו בהלכות תשובה (ג, טו), והתלונן עליו מדוע הוא קורא בשם "מינים" למי שסוברים שיש לה' יתעלה גוף ותמונה, וזה לשון הפוחז שם: "ולמה קרא לזה מין? [=למי שאומר שיש להקב"ה גוף ותמונה] וכמה גדולים וטובים ממנוֹ [=גדולים וטובים מרבנו הרמב"ם לפי אבחנת העיוועים של הפוחז הצרפתי] הלכו בזו המחשבה לפי מה שראו במקראות, ויותר [מזאת] ממה שראו בדברי האגדות המשבשות את הדעות".
כמו כן למדנו, כי רש"י אינו עושה הבחנה בין סוגי המדרשים, את כל הזיותיהם לפי פשטיהם הוא מחדיר לפירושו, הכל בכל מכל כל, ואפילו את המדרשים שאין מקורם מקור מים-חיים! כלומר, אפילו פשטי מדרשים שיסודותיהם נרפשׂים ביותר, גם את פשטיהם הוא מחדיר כפירוש לתורה הקדושה, ומחריב ומזהם ומטמא אותה, ומטמטם אותנו בפירושיו הנגעלים.
"אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת יְיָ אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים, הֹבִישׁוּ חֲכָמִים חַתּוּ וַיִּלָּכֵדוּ הִנֵּה בִדְבַר יְיָ מָאָסוּ וְחָכְמַת מֶה לָהֶם" (יר' ח, ח–ט).
יג.3) פרק שלישי
נמשיך לעיין בפירושו של רש"י על הנחש: "ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לִקְלָלָה לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל". מפירושו זה עולה בבירור כי רש"י היה סבור שהנחש הוא מין של חיה בעלת יכולת מחשבה והיגיון, וכמובן שהדבר לא יעלה על הדעת, שהרי רק למין האדם העניק הקב"ה השגה שכלית ויכולת מחשבה ודיבור. זאת ועוד, מפירושו של רש"י עולה באופן ברור שהוא ראה את כל מעשה בראשית כסיפור פשטני, ומדובר בסכלות חמורה מאד שמדרדרת להשקפות רעות מאד, וכֹה דברי רבנו בעניין זה בהקדמתו למורה:
"ומחמת גודל הדבר ורוממותו [של מעשה בראשית], ומחמת חוסר יכולתנו להשיג הדברים הגדולים כפי שהם, נאמרו לנו הדברים העמוקים, אשר הוזקקה החכמה האלוהית להודיענו אותם, במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד. כמו שאמרו [חכמים] ז"ל: להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר. לפיכך סתם לך הכתוב: 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים' וכו'. הנה העירוךָ [חכמים] כי הדברים האלה האמורים סתומות, וכבר ידעת דבר שלמה: 'רָחוֹק מַה שֶּׁהָיָה וְעָמֹק עָמֹק מִי יִמְצָאֶנּוּ' [קה' ז, כד]. ועָשה את הדיבור בכל זה בשמות המשותפים, כדי שיבינום ההמון לפי עניין שהוא כדי הבנתם וחולשת דעתם, ויבינם השלם שכבר למד באופן אחר".
עוד אומר רבנו במורה (ב, כט):
"והואיל והגיעו הדברים עד כאן, נביא פרק נזכיר גם בו מקצת הערות על מקראות שנאמרו במעשה בראשית, כי המטרה העיקרית במאמר זה אינה אלא לבאר מה שאפשר לבאר ממעשה בראשית ומעשה מרכבה, אחר שנקדים שתי הקדמות כלליות: האחת הקדמה זו, והיא, שכל מה שנזכר בתורה במעשה בראשית אין כולו כפשוטו כפי שמדמה בו ההמון, כי אילו היה הדבר כך לא חסו עליו אנשי המדע ולא השתדלו חכמים להעלימו, ומנעו מלדבר בו ברבים [משנה חגיגה ב, א; אעתיקנה לקמן עם פירוש רבנו], לפי שאותם הפשטים מביאים להפסד דמיון גדול והתדרדרות להשקפות רעות ביחס לה' או לכחש מוחלט וכפירה ביסודות התורה. ולכן הנכון להימנע מלבארם כפי העולה בדמיון תוך ריקנות מן המדעים, ולא כמו שעושים הדרשנים והמפרשים המסכנים [='כל גו"ח וכל אשר מוחו הולך על ארבע' (קאפח), ואולי את הפתאים ראוי לכנות מסכנים, אך גדוליהם המתעים את העם אחרי התהו, מינים ורשעים ארורים מורידין ולא מעלין; ופתרון ראשי התיבות גו"ח: 'גִּדְמִי וּקִרַת חְמַאר', ותרגומן: 'מוכה שחין ומשוי חמור'] שהם מדמים כי ידיעת פירוש המילים היא חכמה, וריבוי הדברים ואריכותם היא לדעתם תוספת שלמות. אבל הבנתם [=הבנת דברי המקרא וחז"ל] בדעה נכונה אחרי ההשתלמות במדעים המוּכחים וידיעת הסודות הנבואיים – הרי הוא חובה".
ומוסיף שם קאפח ואומר כך: "כלומר, אם יבינום [=את פרטי תיאורי מעשה בראשית] כפשוטם יבואו לידי דמיונות שווא ביחס למציאות [=יתדרדרו להזיות], וגדולה מזו, אף לידי הגשמה ביחס לה' ברוך-הוא. [...] אבל אם יובנו הכתובים הללו כפשוטם [...] כאן נעוץ הנזק הגדול והרס חומות הדת והאמונה". והזיה זו, דהיינו תפישת מעשה בראשית כפשוטו, הייתה נפוצה בקרב המינים הצרפתים, ראו: "חרם המינים הקדמונים על ספרי הרמב''ם ושריפתם (חלק א)". וכדי להבין מדוע חכמים הסתירו את מדעי הטבע מן ההמון, ראו: "יסודות במדעי האלהות".
וראו כמה איימו והזהירו ונזהרו חכמים ע"ה כדי שלא נשגה בעניין מעשה בראשית כפשוטו, וכֹה דברי חכמים במשנה המפורסמת שבמסכת חגיגה (ב, א): "אין דורשין [...] ולא במעשה בראשית בשניים [...] וכל המסתכל בארבעה דברים רתוי לו כאילו לא בא לעולם: מה למעלן, מה למטן, מה לפנים, מה לאחור. וכל שלא חס על כבוד קונו, רתוי לו כאילו לא בא לעולם".
ושם פירש רבנו בשתי הפְּסקות לקמן:
"ולא במעשה בראשית בשניים – וכל-שכן שלא יהיו יותר, ואמרוּ [חכמים בחגיגה יא ע"ב]: 'כִּי שְׁאַל נָא לְיָמִים רִאשֹׁנִים' [דב' ד, לב], יחיד שואל ואין שניים שואלים, וכבר ביארנו טעם זה בהקדמתנו לחיבור זה, והוא, שההמון אי-אפשר להם להבין אותם העניינים ואינם נמסרין אלא מאחד לאחד, ונזהרים בהם כי מעט מאד יבין בהם ההמון, וכשישמעם הפתי תשתבש אמונתו ויחשוב שהם סותרים את האמת, והם האמת [...] ושמע ממני אני מה שנתברר לי לפי דעתי ממה שעיינתי בו מדברי חכמים, והוא, שהם מכנים ב'מעשה בראשית' למדעי הטבע והמחקר בראשית הבריאה [...] ומחמת חשיבות שני המדעים הללו: הטבעי והאלהי, ובצדק החשיבום, הזהירו מללמדם כשאר המדעים הלימודיים [ההכשרתיים, כגון מתמטיקה]. וידוע שכל אדם בטבעו משתוקק לכל המדעים, בין שהוא טיפש או חכם, ואי-אפשר לאדם שלא יחשוב בשני המדעים האלו בעיון ראשון, ומשליט מחשבתו עליהם בלי שיהיו לו הקדמתו ולא נכנס בשלבי המדע, לפיכך מנע מזה והזהיר על כך. ואמר בהפחדת המשליט מחשבתו במעשה בראשית בלי הקדמות כמו שאמרנו: 'כל המסתכל בארבעה דברים' וכו'. ואמר בהרתעת המשליט מחשבתו ומתבונן בענייני האלהות [במעשה בראשית ובמעשה מרכבה] בדמיונו הפשוט מבלי שיתעלה בשלבי המדעים: 'כל שלא חס על כבוד קונו [רתוי לו כאילו לא בא לעולם'].
ו'רתוי לו כאילו לא בא לעולם', פירושו שהעדרו מן האנושות והיותו מין משאר מיני בעלי-החיים טוב למציאות מאשר היותו אדם [כלומר עדיף לו שהיה נברא בהמה!], מפני שרוצה לדעת דבר שלא לפי דרכו ושלא לפי טבעו, כי לא יְדַמֶּה מה למעלה ומה למטה אלא סכל בענייני המציאות. וכשירצה אדם המרוקן מכל מדע להתבונן כדי לדעת מה על השמים ומה תחת הארץ בדמיונו הנפסד, שמדמה אותם כעלייה על גבי בית [כלומר, משחית את שכלו בדמיונות], וכן מה היה קודם שנבראו השמים ומה יהיה אחרי העדר השמים, ודאי שזה יביאהו לידי שגעון ושממון".
יג.4) פרק רביעי
כמו כן, עוול גדול עולה מפירוש רש"י, שהרי איך יעלה על הדעת שהקב"ה יעניש את כל מיני בעלי-החיים בגלל חטאו כביכול של הנחש הקדמוני? וכי הקב"ה מעניש באופן קולקטיבי מינים רבים על חטאו של פרט אחד ויחיד? האם הנהגה כזו היא הנהגה שיש בה מן הצדק? והלא נאמר והוּעד על הקב"ה (דב' לב, ד): "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא"? ומי שילמד את פירושו הזה של רש"י עלול בקלות לשגות בהבנת דרכי הנהגתו של הקב"ה, ואף לחטוא בייחוס עוול לאל אמת יחיד ומיוחד שאין-כיוצא-בו.
זאת ועוד, מי שסבור שהקב"ה מעניש בעוול, כלומר אף שלא בעקבות חטאים ופשעים, כאשר יבואו עליו ייסורים הוא יסבור שהייסורים שבאו עליו לא באו עליו בגלל פשעיו ומעלליו, אלא בגלל אדם או חברה אחרת שחוטאות באמת או לפי דמיונו – והוא ימשיך לחיות בהזיה שהוא "צודיק וחוסיד", ויימנע מלערוך חשבון-נפש מעמיק ונוקב עם נפשו ומעשיו, וכמובן שהוא לא ישוב בתשובה אלא יוסיף וישקע בסכלותו. וזה בדיוק מה שקרה וקורה לחברה החרדית לאחר השואה, שגדוליה הנבערים והכסילים מאשימים את המתבוללים בייסורי השואה הנוראים, ואינם מבינים שהם-הם אשר מוטל עליהם לערוך חשבון-נפש נוקב ולקרוע את בגדיהם.
וגם בימינו, כאשר באים ייסורים על החברה החרדית הם יתלו אותם במה שהיהודים החילוניים אינם שומרים שבת, כאילו החרדים הם השעירים לעזאזל של ה' יתעלה ומשלמים בייסוריהם על חטאיהם של אחרים. וזו גם תפישה נוצרית מובהקת, שהרי לפי הנצרות ישוע סבל ייסורים בשביל כל המין האנושי. כמו כן, יש בתפישה זו כדי לנקות את עצמם מתמיהות תיאולוגיות מצד המון העם, שהרי על השאלה (דב' כט, כג): "וְאָמְרוּ כָּל הַגּוֹיִם עַל מֶה עָשָׂה יְיָ כָּכָה לָאָרֶץ הַזֹּאת מֶה חֳרִי הָאַף הַגָּדוֹל הַזֶּה?", הם משיבים: בגלל הפושעים והכופרים לפי דעותיהם והזיותיהם, בעוד שהם ממשיכים להתעות את עצמם בהבלים ומוסיפים להפנות עורף לאמת הנוקבת שכתובה בתורה שניתנה לנו בהר סיני מפי-הגבורה (דב' כט, כד–כו):
"וְאָמְרוּ עַל אֲשֶׁר עָזְבוּ אֶת בְּרִית יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֲשֶׁר כָּרַת עִמָּם בְּהוֹצִיאוֹ אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, וַיֵּלְכוּ וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַיִּשְׁתַּחֲווּ לָהֶם אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם וְלֹא חָלַק לָהֶם, וַיִּחַר אַף יְיָ בָּאָרֶץ הַהִוא לְהָבִיא עָלֶיהָ אֶת כָּל הַקְּלָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה".
ואם הם היו משיבים על השאלה הנוקבת בתשובת-האמת המובאת בתורה, הם היו צריכים להודות שהם ואבותיהם ואבות-אבותיהם הלכו אחרי ההבל ויהבלו ותעו ולעו בדרכי המינים והשקפותיהם, ולא רק שגאוותם ויהירותם ידוכּאו עד-עפר, והם לא יוכלו עוד ללטף את האגו הנפוח שלהם בהזיה שהם הגזע הארי של העם היהודי; אלא שחמור מכך, הם ייאלצו להיפרד משלל טובות ההנאה שקבעו לעצמם מכוח היותם הגזע הארי הדמיוני של העם היהודי, וכל "תרבות השׁנור" התקציבים הבטלנות ומימון הגבירים תיאלץ להיפסק! שהרי אם הם צאצאים למינים ולכופרים ולפושעים ארורים, האם ישנה עוד איזושהי הצדקה דמיונית לממן אותם?
ובכל מקום הם קוראים לאבותיהם שנרצחו בשואה "קדושים" כאילו הם היו מלאכים עלי-אדמות, וכאילו יש להקב"ה עונג סדיסטי לרצוח דווקא את הקדושים באלפי מיתות משונות ובייסורים נוראים ואיומים (ממש כמו הנצרות). והאמת היא שאבותיהם ואבות-אבותיהם היו רעים וחטָּאים מאד לה' יתעלה, אחרת הקב"ה דיין הצדק והאמת לא היה מביא עליהם את כל הקללה הכתובה בספר-התורה הזה, וגברים ונשים אכלו בשר בניהם ובנותיהם בשואה, וכל שאר המוראות הכתובות בספר התורה. והנני מעדיף לזעזע את הרבים באמת, מאשר לשתוק ולחזק את השקפותיהם האיומות והנוראות כאילו ה' יתעלה עַוָּל וכל ייסורי השואה היו עוול מוחלט, כי השקפה רעה ושקרית זו מובילה לכפירה בתורה ולעבודה-זרה, וכמו שאסביר:
לכפירה בתורה – שהרי כל מי שסבור כך כופר בפסוקים מפורשים בתורה וביסודות-הדת כגון: שכר ועונש, צדק אלהי, ייסורים בעקבות חטאים ופשעים (וגם לפי רס"ג שהיה סבור שיש והקב"ה מעניש כדי לשלם שכר, ברור שלא יעלה על הדעת שמדובר בעונשים כל-כך חמורים וקשים, שהרי מדובר בעוול מוחלט, והקב"ה מזהיר בתיאורים מדויקים על מה באים ייסורים איומים ונוראים כמו שבאו על האשכנזים בשואה), העדר התפעלות רגשית כגון התפרצות של זעם אלילי מאת ה' יתעלה, מרכזיותה של ארץ-ישראל בייעודו של עם-ישראל, ועוד.
ולעבודה-זרה – כי מי שתופשׂ את בורא-עולם והנהגתו באופנים שגויים לחלוטין, למעשה עובד אלהים אחרים שאינם קיימים, והעדר יראת אלהים אמיתית (שהרי הוא ירא מאלהים אחרים) תדרדר את האדם הזה לחטאים ולפשעים איומים ונוראים בחדרי-חדרים כי "אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה" (בר' כ, יא), שהרי הם עובדים אלהים אחרים יצירי דמיונם, ולא את בורא-עולם. ויתרה מזאת, במקום שאין ידיעת ה' ויראה מאלהי-אמת, תתפתח תרבות של אלילות לבשר ודם, כמו שקרה וקורה בתרבות החרדית, אשר מעריצים את גדוליהם ולא את ריבונו-של-עולם; ולא גדול אחד, אלא לכל עיירה עלובה בפולין יש איזה אדמו"ר או גוּדֵּל ליטאי אשר יצא משם, ואשר אותו מעריצים ומקדישים וממליכים עליהם לאלוה, וכדברי הנביא ירמיה (יא, יא–יג):
"לָכֵן כֹּה אָמַר יְיָ הִנְנִי מֵבִיא אֲלֵיהֶם רָעָה אֲשֶׁר לֹא יוּכְלוּ לָצֵאת מִמֶּנָּה וְזָעֲקוּ אֵלַי וְלֹא אֶשְׁמַע אֲלֵיהֶם, וְהָלְכוּ עָרֵי יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם וְזָעֲקוּ אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הֵם מְקַטְּרִים לָהֶם וְהוֹשֵׁעַ לֹא יוֹשִׁיעוּ לָהֶם בְּעֵת רָעָתָם,כִּי מִסְפַּר עָרֶיךָ הָיוּ אֱלֹהֶיךָ יְהוּדָה".
וזכורני כיצד זקן אשכנזי אחד אשר איבד את כל משפחתו וקרוביו בשואת פולין, לא היה חדל לתמוה מדוע האדמו"רים וכל הגדויילים האשכנזים הנערצים עליו ועל הוזי ההזיות לא יכלו לשלוח איזה "קללה" או "פולסא דנורא" על היטלר ולהציל את עצמם וצאן מרעיתם...
והנה דוגמה אחת ממוראות השואה שנזכרו בתורת האמת (דב' כח, נג–נח):
"וְאָכַלְתָּ פְרִי בִטְנְךָ בְּשַׂר בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיְבֶךָ, הָאִישׁ הָרַךְ בְּךָ וְהֶעָנֹג מְאֹד תֵּרַע עֵינוֹ בְאָחִיו וּבְאֵשֶׁת חֵיקוֹ וּבְיֶתֶר בָּנָיו אֲשֶׁר יוֹתִיר, מִתֵּת לְאַחַד מֵהֶם מִבְּשַׂר בָּנָיו אֲשֶׁר יֹאכֵל מִבְּלִי הִשְׁאִיר לוֹ כֹּל בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ. הָרַכָּה בְךָ וְהָעֲנֻגָּה אֲשֶׁר לֹא נִסְּתָה כַף רַגְלָהּ הַצֵּג עַל הָאָרֶץ מֵהִתְעַנֵּג וּמֵרֹךְ תֵּרַע עֵינָהּ בְּאִישׁ חֵיקָהּ וּבִבְנָהּ וּבְבִתָּהּ, וּבְשִׁלְיָתָהּ הַיּוֹצֵת מִבֵּין רַגְלֶיהָ וּבְבָנֶיהָ אֲשֶׁר תֵּלֵד כִּי תֹאכְלֵם בְּחֹסֶר כֹּל בַּסָּתֶר בְּמָצוֹר וּבְמָצוֹק אֲשֶׁר יָצִיק לְךָ אֹיִבְךָ בִּשְׁעָרֶיךָ. אִם לֹא תִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת הַכְּתֻבִים בַּסֵּפֶר הַזֶּה לְיִרְאָה אֶת הַשֵּׁם הַנִּכְבָּד וְהַנּוֹרָא הַזֶּה אֵת יְיָ אֱלֹהֶיךָ".
ואגב למדנו על סיבה אחת מני רבות אשר בגינן החרדים מתעבים את לימוד התנ"ך הקדוש (ראו במאמר: 'מדוע החרדים לא לומדים תנ"ך?'), כי בתנ"ך מסתתרת האמת הכואבת שה' יתעלה הינו אל אמת וצדק, וכל מעשיו בצדק מדוקדק ונוקב עד התהום, וכל הפוגרומים והייסורים שהם סבלו באלף השנים האחרונות לא לחינם באו עליהם. ואחרי הכל עוד הוסיפו סרה לדבוק בארצות הגלות העלובות באהבה עצומה שאי אפשר להבינה. ומילא המתבוללים, שנהנו מחיים טובים מלאי תוכן תרבותי ומדעי, אך מה היה ליהודי השטעטל? איזו סיבה הייתה להם לאהוב את העיירות הפולניות העלובות? וצריך להיות מאד רחוק מה' יתעלה כדי להעדיף את עיירות השטעטל הקפואות והעניות ולא לעלות לארץ-ישראל החמימה והטובה:
"אֶרֶץ אֲשֶׁר יְיָ אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי יְיָ אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה" (דב' יא, יב); "כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר, אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ, אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת" (דב' ח, ז–ט).
ולא לחינם נגזר על אבותינו דור המדבר הממרה למות במדבר, כלומר לא לחינם נגזר על דור שלם, מיליונים של אנשים, למות במדבר ולא להיכנס לארץ-ישראל! ללמדנו כי עוון דיבת הארץ הוא העוון הקשה מכולם, אפילו יותר מחטא העגל! שהרי על חטא העגל מתו מעם-ישראל כשלושת-אלפי-איש מידיהם של משה רבנו ע"ה ושבט לוי, ועוד מספר בלתי ידוע במגיפה מאת ה': "וַיִּגֹּף יְיָ אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן" (שמ' לב, לה); ואילו על עוון דיבת הארץ נגזר על דור שלם למות במדבר! וכמו שאומר הקב"ה בתורה (שם, כג–לה):
"אִם יִרְאוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ [...] וַיְדַבֵּר יְיָ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי, אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְיָ אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי, אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ [...] וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ, וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה, וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר, בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם, יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה, תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי, אֲנִי יְיָ דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ".
ועד היום צאצאי המינים ממשיכים בסכלותם, ושמעתי כי בבתי-המדרש החסידיים בבני-ברק אוסרים ללמוד וללמד תורה בעברית, ולכן כל השיעורים שהם מוסרים הינם ביידיש הכעורה! כל-כך הם אוהבים ומתגעגעים לגלות, וכל זאת גם לאחר השואה האיומה והנוראה! ואיני יודע מאין הסכלות הזאת? מאין אהבת הגלות הזאת? מאין העבודה-הזרה הזאת? וגם בבתי-המדרש הליטאיים הם מקפידים לשלב לימודים ביידיש, ואחד מקרובי המשפחה שלי הוא אשכנזי-ליטאי ממוצא תימני (ממשפחה תימנית צנענית 'מיוחסת' בגימטריה 'דָּל'), והוא מקפיד לדבר עם בניו ביידיש, וכך הם לומדים בתלמודי התורא הארורה שלהם – ביידיש!
ובעבר נפגשתי עם הקרוב-הרחוק הזה באירוע משפחתי, וישבתי עמו ועם בנו בשולחן, והוא שוחח עם בנו ביידיש. לא התייחסתי כלל לשיחה שהם ערכו ביניהם, אף שלא היה זה מן הנימוס לשוחח ביניהם ביידיש כאשר הסובבים אינם מבינים על מה הם מדברים. מכל מקום, הטיפש הזה כנראה חושב שהוא מדבר בשפה נעלה, מפני שהוא הציע לי להקליט את דבריו ולהציע אותם בפני יודעי יידיש כדי שיתרגמו לי את הגיגיו, והוא שוטה רשע וגס רוח.
"לְאַהֲבָה אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְיָ לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם" (דב' ל, כ). ולא לחינם כרך הקב"ה בפסוק אחד את האהבה לה' יתעלה, את השמיעה בקולו, את הדבקות בדרכיו, ואת אורך החיים והשנים – לישיבה על אדמת ארץ-ישראל אשר נשבע לאבותינו לתת לנו.
יג.5) פרק חמישי
נחזור עתה לפירוש רש"י, כי ישנה עוד השקפה רעה מאד שעולה מפירושו: "ואף החיות הוצרכו לברכה, אלא מפני הנחש שעתיד לִקְלָלָה לכך לא ברכן שלא יהא הוא בכלל". מפירוש רש"י הזה עוד עולה, כי כל קורות העולם גזורות וחתומות לפני בורא-עולם, כלומר הנחש עתיד היה לחטוא ולפשוע בוודאות ולא הייתה לו שום יכולת להימנע מכך, ולכן, מכיוון שחטאו הכרחי וְוַדָּאִי, הקב"ה החליט להענישו עוד לפני שהוא בכלל חטא בפועל!
ותפישה רעה שכזו היא לפי רבנו הרס חומות הדת! (ראו במאמר שעוסק באסטרולוגיה ובהרס יסוד הבחירה) ואף כפירה בתורה שקבעה: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דב' ל, יט). שהרי התפישה שאין לאדם או ליצור תבוני כלשהו יכולת בחירה בין טוב לרע, הורסת את הדת ומייתרת לחלוטין את הצורך בכל הציוויים והאזהרות שבתורה, וכן את כל יסוד השכר והעונש, וכן מעוררת תמיהות עצומות על הקב"ה: מדוע הוא שלח אלינו את כל עבדיו הנביאים השכם ושלוח כדי להשיב את עם-ישראל לדרך האמת? שהרי אם כל המעשים והפעולות קבועים וחתומים מראש, מדוע יש צורך לצוות, לאיים ולהוכיח? ועל מה יש להזהיר, להעניש ולגמול?
וכך מוכיח אותנו ה' יתעלה: "וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר: שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם, וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם, וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי" (יר' לה, טו).
ויתרה מזאת, אם הנחש הוכרח לחטוא לפי פירושו זה של רש"י, מדוע הקב"ה הענישוֹ? ויחד עמו אף העניש את כל מיני בעלי החיים? ושוב אנחנו חוזרים להשקפה הרעה שה' יתעלה עושה עוול ושופט ברשע וחלילה לו מזה. וכבר אמרנו שהשקפה זו הינה גם כפירה בתורה, כי "הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" (דב' לב, ד).
יג.6) פרק שישי
בסוף פירושו רש"י קובע כי מילת "פְּרוּ" שבתורה היא מ"לשון פרי, כלומר עשו פירות", ולפי דעתי הוא לא דייק, שהרי אין הכוונה רק "לעשות פירות" דהיינו וולדות, אלא לפרוֹת ולרבוֹת ולמלא את הארץ בוולדות רבים, וכמו שנאמר בפסוק (א, כח): "פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ", ושם תרגם אונקלוס: "פְּרוּ וּרְבוּ" – "פּוּשׁוּ וּסְגוֹ", ו"נְפִישׁ" בארמית הוא "מרובה". והנני מקדיש דוגמה זו וכן את שאר הדוגמאות בענייני לשון שיבואו במאמר זה, לכל אותם השוטים החכמים בעיניהם אשר מתעקשים להטעות את עצמם שרש"י העילג היקוש היה "בלשן דגול".
"מִי חָכָם וְיָבֵן אֵלֶּה נָבוֹן וְיֵדָעֵם כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְיָ וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" (הו' יד).