ה. קמיעות ושמות קדושים
רבנו הרמב"ם קידש מלחמה כנגד הנטייה אחרי המאגיה והמיסטיקה, ובכלל זאת גם כנגד כותבי הקמיעות והמקובלים המהובלים, אשר נדמה להם שהם מכשפי כישופים ופועלים ישועות בלחשיהם וסגולותיהם המאופסים, וכֹה דברי רבנו במורה-הנבוכים (א, סא):
"ואל יעלו על ליבך הזיות כותבי הקמיעות [=המקובלים השוטים למיניהם], ומה שתשמע מהם או תמצא בספריהם הטיפשיים, שֵׁמות שהם מצרפים אותם ['מראשי פסוקים וסופי פסוקים, וראשי תיבות ואמצע תיבות וסופי תיבות, וכדומה, כגון בחילופי תיבות אלפא ביתא לצורותיה השונות. ואשר בזמנים אלה פרץ הדבר כפרץ מים וספרים רבים מלאים מהם ומהמיהם' (קאפח)] שאינם מורים על שום עניין כלל, וקוראים אותם 'שֵׁמות', ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה [או שאסור לאמרם ומותר רק 'להרהר' בהם], ושהם עושים נפלאות ['יש מועיל לפרנסה, ויש לעקרות, ויש רופא חולים, ויש אפילו לפתיחת שערי שמים לכל המשאלות' (קאפח)], כל הדברים הללו סיפורים שאין ראוי לאדם שָׁלֵם לשמעם, כל-שכן לסבור אותם".
מי הם אלה כותבי הקמיעות? מי הם אלה שעוסקים ב"שמות קדושים" ומדמים שהם צריכים קדושה וטהרה? מי הם אלה אשר נדמה להם שהם מסוגלים לחולל נפלאות? מי הם אלה שספריהם טיפשיים? מי הם אלה שלא ראוי לאדם שלם לשמוע את סיפוריהם ההזויים, וכל שכן לסבור אותם? תשובה, כל גדולי האסלה לדורותיהם אשר נטו אחר המאגיה המיסטיקה והאלילות, ויש כאלה רבים מאד שמטעים את הפתאים לסבור שיש להם כוחות עליונים.
רבנו מוסיף ומלמד אותנו שם (א, סב) כיצד התפתחה תעשיית "שמות הקודש":
"וכאשר מצאו הָרְשָׁעִים הַבְּעָרִים את הלשונות הללו, מצאו מקום לְשַׁקֵּר וּלְדַבֵּר, שמצרפים איזה אותות [=אותיות] שרצו, ואומרים: זה שֵׁם פועל ועושה אם נכתב או נאמר באופן פלוני [כביכול שמות ה' יתעלה הדמיוניים הללו נועדו לכישופי ולחשי המכשפים הפגאניים]. ואחר כך נכתבו אותם הַכְּזָבִים אשר בדה אותם הרשע הַבַּעַר הראשון, והגיעו אותם הספרים לידי הכשרים החלשים הפתאים [ותמוה שרבנו קורא להם 'כשרים', ואולי כשרים הם בעיני עמי הארצות או בעיני עצמם, והנני מכיר לא מעט זקנים תימנים שהינם 'כשרים' מן הסוג הזה, דהיינו פתאים נבערים מדעת] אשר אין להם קנה-מדה להבחין בין אמת ושקר והצניעום, ונמצאו בעיזבונם, וחשבו [=הטיפשים שמצאו את הספרים הללו בעיזבונם של הפתאים] בהם שהם אמת, כללו של דבר 'פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל דָּבָר' [מש' יד, טו] – וכבר יצאנו ממטרתנו הנעלה ועיוננו העדין, אל העיון בביטול הזיות שביטולם גלוי לכל מתחיל בעיון, אלא שהביאנו ההכרח לכך, כיוון שהזכרנו את השמות [הקדושים] ועניינם, ומה שנתפרסם עליהם אצל ההמון".
כלומר, לפי רבנו הרמב"ם, "גדולי התורה" הראשונים שייסדו את תעשיית כִּישּׁוּפֵי שמות ה"קודש" הם בגדר "רשעים נבערים", שהרי המכשף הוא בגדר עובד עבודה-זרה וחייב כרת וסקילה: "כי המכשף הוא עובד עבודה-זרה בלי ספק" (שם ג, לז), והשוטים אשר באו אחריהם, שדעתם חלושה מכדי להבחין בין אמת לשקר, הם בגדר "פתאים". ברם, "גדולי התורה" שסטו אחרי הזיות המאגיה והכישופים הינם בגדר מזידים שהרי שגגת תלמוד עולה זדון. כלומר, אם מורי-הוראה תעו והִתעו אחרי ההבל הם לעולם בגדר מזידים ובגדר "רשעים נבערים", שהרי היה עליהם ללמוד היטב, טרם שהם מוסרים הוראה או מלמדים לרבים את השקפות הדת.
כלומר, ביחס למנהיגי דת שֶׁמּוֹרים את הדרך לעם, אין מקום לשגגות ולפתיות, ואם הם טועים בהוראת הלכה כלשהי כתוצאה מטמטומם או מרשלנותם בלימוד התורה וההלכה – הרי הם כמזידים, ואם הם מורים הלכה מבלי ללמוד כלל את המקורות בעניינהּ – הם בגדר מזידים.
והנה לפניכם דברי רבנו במורה (ג, מא):
"וכאן חילקה התורה בין יחיד הדיוט או [=לבין] מלך או כהן גדול או מורה-[הוראה], ולמדנו מכך: שכל [מי ש]עושה או מורה-[הוראה] כפי עיונו, אם לא היה בית-הדין-הגדול או כהן גדול, הוא מסוג המזיד ואינו נחשב מן השוגגים [...] ועל-פי היסוד הזה אמרו ז"ל: 'שגגת תלמוד עולה זדון' [אבות ד, יג], כלומר, שמי שאינו לומד היטב ומורה ועושה כפי חוסר ידיעתו הרי הוא כמזיד [...] אבל המורה כפי אי-ידיעתו הרי הוא מזיד בלי ספק, לפי שלא קבע הכתוב התנצלות בהוראה בטעות כי אם לבית-דין-הגדול בלבד. אבל המזיד חַיָּיב בעוֹנֶשׁ הכתוב [בתורה]: אם מיתת בית דין, או מלקות, או מכת מרדות על לאווין שאין לוקין עליהן, או תשלומין" וכו'.
אולם, אם אותם מנהיגי דת שוגים ומתעים את העם ביסודות דתנו, אין צל של ספק שהם בגדר מזידים, שהרי לא מדובר בהלכות מסובכות שנדרש להן עיון מעמיק, אלא מדובר בעניינים פשוטים וברורים שמסורים באומה איש-מפי-איש עד משה רבנו ע"ה – כל-שכן וקל-וחומר שחכמי-יועצי-אשכנז גם שׂרפו את ספר-המדע ומורה-הנבוכים, וסילפו וזייפו את מקורות חז"ל, והשחיתו את דתנו בהחדרת מאות השקפות מאגיות-פגאניות – ועד עצם היום הזה הם מונעים מעצמם ומצאן מרעיתם רכישת השקפות נכונות וישרות. אלה לא רק בגדר מי שמורה "כפי אי ידיעתו", אלה בגדר מי שמורים כנגד דרך האמת במכֻוון וביודעין, תוך השחתת דרך האמת והחדרת השקפות מינות שמחריבות את עמֵּנו, וממיטות עלינו ייסורים איומים ונוראים.
כלומר, הם אינם מסוג המזידים "הרגילים", הם מסוג המזידים שמתעים את העם אחרי ההבל במכֻוון וביודעין, כדי לקיים את דתם ובצעם ותאוותיהם וזימותיהם והעבודה-הזרה שבידם. ועל המינים מחטיאי הרבים, המתעים את עמֵּנו אחרי התהו, פסקו חז"ל ורבנו בהלכות סנהדרין (יא, ו): "האכזריות על אלו שמטעין את העם אחר ההבל רחמים היא בעולם, שנאמר: 'לְמַעַן יָשׁוּב יְיָ מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים [וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ' (דב' יג, יח)]".
ונצרף לזה גם את דברי רבנו בסוף שלושה-עשר יסודות דתנו הטהורים, וכֹה דבריו:
"וכאשר יפקפק אדם [אפילו רק יפקפק לעצמו!] ביסוד [אחד] מאלו [שלושה-עשר] היסודות הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר ונקרא מין ואפיקורוס וקוצץ בנטיעות, וחובה לשׂנוא אותו ולהשמידו, ועליו הוא אומר: 'הֲלוֹא מְשַׂנְאֶיךָ יְיָ אֶשְׂנָא וּבִתְקוֹמְמֶיךָ אֶתְקוֹטָט' [תה' קלט, כא]".
כל-שכן המשחיתים והמחריבים את יסודות הדת ומתעים את עמֵּנו אחר השקפות מינות.
אגב, קאפח מסביר במורה (א, סב), כי הכשרים החלשים שנזכרו בדברי רבנו, אשר מצאו את "הספרים הקדושים" בעיזבון הרשעים הראשונים, הם: "בני אדם הספקנים, החוששים להכריע לכאן או לכאן שמא גם עבודה-זרה יש בה ממש. ומפני הכבוד לא אציין ספרים".
ומדוע קאפח חושש לציין ספרים? ומי הם אלה אשר כתבו ספרים? ברור אפוא שמדובר בגדולי האסלה מן הדרג הידוע ביותר בציבור, אשר היו ספוגים בהשקפות מינות והאמינו שיש ממש בעבודה-זרה. כלומר, שיש ממש בכל מה שקשור לאסטרולוגיה, לכישופים, לניחוש, לעוננות, לשדים וכיו"ב, ואף שהתורה אסרה אותם היא מודה באמיתתם – והוי שוטים ייאמר להם!
ו. מועדון הסכלים ומחוסרי הדעת
רוב גדולי האסלה ואולי אפילו כולם האמינו במאגיה ובמיסטיקה על שלל גרורותיה הסרטניות מחריבות הדעת והמחשבה הזכה. על רבים מהם כתבתי במאמריי, וכנגדם, ובעיקר כנגד גדולי התורה שבהם, פוסק רבנו את דבריו הנחרצים בסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא, וכֹה דבריו:
"ודברים אלו כולן [כל ענייני המאגיה שהובאו בפרק יא שם] דברי שקר וכזב הן, והן שהטעו בהן עובדי עבודה-זרה הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהו אחריהן. ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להימשך בהבלים האלו, ולא להעלות על הלב שיש בהן תעלה [=תועלת], שנאמר: 'כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל' [במ' כג, כג]. ונאמר: 'כִּי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אַתָּה יוֹרֵשׁ אוֹתָם אֶל מְעֹנְנִים וְאֶל קֹסְמִים יִשְׁמָעוּ וְאַתָּה לֹא כֵן נָתַן לְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יד]".
וכי כל עם-ישראל "חכמים מחוכמים"? ברור אפוא שכוונתו בראש ובראשונה לגדולי האסלה, אשר מתעים את העם אחרי ההבל להיכשל ולהיחבל בדרכי חושך. בהמשך דבריו שם רבנו רומז ברמז עבה מאד ל"חכמי" ישראל אנשי השם לדורותיהם, אשר רובם המכריע והמוחץ סברו שיש אמת במאגיה ובאלילות, אף שהקדוש-ברוך-הוא אסרן, וכֹה דברי רבנו שם:
"כל המאמין בדברים אלו וכיוצא בהן [מענייני המאגיה וההזיות], ומחשב בליבו שהן אמת ודברי חכמה אבל התורה אסרה אותן, אינו אלא מן הסכלים ומחוסרי הדעת, ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלמה. אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות, שכל אלו הדברים שאסרה התורה אינם דברי חכמה, אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת, ונטשו כל דרכי האמת בגללן. ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים: 'תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ' [דב' יח, יג; כלומר, אל תימשך אחר המאגיה אלא אחוֹז באמונה זכה וברה]".
רבנו הגדיר את המאמינים בהזיות המאגיות האליליות כ"סכלים ומחוסרי דעת". ומי שייסד את המועדון המפוקפק הזה היו חכמי-יועצי-אשכנז הראשונים שתפשו את דרשות חז"ל כפשוטן, ואחריהם החרו החזיקו חכמי ספרד הנרצעים, שהוסיפו לההביל שבע על חטֹאת אדוניהם. במועדון הסכלים ומחוסרי הדעת חברים כמעט כל גדולי האסלה באלף השנים האחרונות, מראשוני אשכנז המינים, דרך הרמב"ן שנחשב למיסטיקן מובהק, ועד לאלי מווילנא המכשף שנחשב לשכלתן מובהק – ועד לעצם היום הזה, רבים הם האלילים והאטִּים אשר מתעים את עמֵּנו בהזיה שיש להם כוחות מאגיים להושיעם. וכולם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו.
לסיכום, מהלכות רבנו לעיל עולה, שההזיות והדמיונות גורמים לנטוש את דרכי האמת! וכל הזיה כזאת, וכל-שכן שלל הזיות כאלו, מרחיקות את האדם מאד מאל אמת שאין-כיוצא-בו, שהרי ביסוד כל הזיה מאגית נעוצה האמונה בקיומו של כוח על-טבעי זולת אל אמת.
ז. המאגיה – סרטן המחשבה
על חומרת ההזיות המאגיות אומר רבנו בספר-המצוות (לאווין לב), וכֹה דבריו:
"ובכלל המעשה הזה [איסור לא תעוננו] גם איסור מעשה אחיזת העיניים [...] והוא סוג גדול מסוגי התחבולות וקלות תנועת היד, עד שמדמים לאדם דברים בלתי-אמיתיים [...] והוא מין ממיני הכשפים, ולפיכך סופג מלקות, ועם זה הוא גונב דעת הבריות, וההפסד הנגרם על-ידי כך עצום מאד, לפי שהדברים הנמנעים לחלוטין נעשים אפשריים בעיני הסכלים והנשים והנערים, ותורגל מחשבתם לקבל את הנמנעות ולחשוב שהם אפשריים להיות, והבן זאת".
במקומות לא מעטים הצבעתי על חומרת ההזיות המאגיות, וחשוב לשננה: כי ברגע שחודרת לאדם הזיה מאגית בכל תחום מתחומי החיים, חודרת לתודעתו המחשבה השגויה שיש למאגיה הפגאנית יכולת שליטה והשפעה על עולמינו, ומכאן הדרך קלה ומהירה מאד להחדרת הזיות מאגיות אליליות לכל תחומי החיים, שהרי אם המאגיה אמת והיא קיימת ופועלת בעולמינו בתחום אחד, מדוע שהיא לא תהיה אמת קיימת ופועלת בכל תחומי החיים?
בנוסף להתפשטות ההזיות כמו סרטן אלים וגרורתי במחשבתו של האדם, ולהרס המוחלט שהן גורמות ליכולתו של האדם להשיג השקפות נכונות בכל תחומי החיים, עצם האמונה בקיומן של ההזיות המאגיות מעלה ומצמיחה שתי רעות גדולות נוספות:
א) כל הזיה מאגית מנוגדת לציר שעליו סובבת כל התורה כולה: עקירת עבודה-זרה ומחיית עקבותיה, וזאת מפני שביסוד כל עבודה-זרה טמון שורש מאגי, שהרי ללא שורש מאגי אין קיום לשום עבודה-זרה. למשל, ללא האמונה ביכולתו של האליל להוריד שפע באופנים מאגיים דמיוניים, אין לעבודה-הזרה שום משמעות. נמצא, שההזיות המאגיות הן השורש לאמונה בכוחות על-טבעיים זולת ה' יתעלה ויתרומם, והן אלה שמדרדרות לעבודתם וליראתם.
ב) מקור ההזיות המאגיות הוא בקרב העמים עובדי האלילים, אלה האמינו בקיומם של שדים דמיוניים ואף עבדו אותם ונתייראו מהם. כלומר, כל מי שמטמטם את המחשבה בהזיות השדים ודומותיהן הולך בחוקות הגויים ובהשקפותיהם המשחיתות, ואסור לנו, לעם חכם ונבון לתעות בדרכי ההבל של הגויים הרשעים והבהמיים, וכבר הזהירנו על זה ה' יתעלה: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם יְיָ אֱלֹהֶיךָ" (דב' יח, יג), וכדברי רבנו המפורסמים לעיל שבסוף הלכות עבודה-זרה פרק יא.
כמו כן, עצם האמונה בקיומו של כוח מאגי על-טבעי שפועל באופן עצמאי, זולת אל אמת, כמו שדים ומכשפים ורוחות-רעות ודיבוקים וכיו"ב, וכל מין ממיני אמונות העבודה-זרה, כל זאת הוא בגדר חירוף וגידוף השם הנכבד והנורא, וכמו שפוסק רבנו בהלכות עבודה-זרה (ב, י):
"כל המודה בעבודה-זרה שהיא אמת אף-על-פי שלא עבדהּ – הרי זה מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא".
זאת ועוד, המודה בעבודה-זרה לא רק מחרף ומגדף את השם הנכבד והנורא, אלא אף כופר בכל התורה כולה, ללמדנו על חומרת ההודאה בעבודה-זרה, וכך פוסק רבנו שם (ב, ז):
"מצות עבודה-זרה כנגד כל המצוות כולן היא, שנאמר: 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת' וכו' [במ' טו] [...] הא למדת, שכל המודה בעבודה-זרה כופר בכל התורה כולה, ובכל הנביאים ובכל מה שנצטוו הנביאים מאדם ועד סוף העולם, שנאמר: 'מִן הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם' [שם]. וכל הכופר בעבודה-זרה מודה בכל התורה כולה, והיא עיקר כל המצוות כולן".
ואחתום פרק זה בדברי רבנו במורה (ב, מז):
"כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא [השקר והמינות והאלילות], ואל יתבלבלו השקפותיך ומחשבותיך ויהיו בדעותיך השקפות בלתי נכונות רחוקות מאד מן האמת ותחשבֵם תורה, כי התורות [=המצוות] הן אמת צרופה אם הובנו כראוי, אמר: 'צֶדֶק עֵדְוֹתֶיךָ לְעוֹלָם' [תה' קיט, קמד], ואמר: 'אֲנִי יְיָ דֹּבֵר צֶדֶק מַגִּיד מֵישָׁרִים' [יש' מה, יט]".
ח. שנאת הפילוסופיה
רבים מגדולי טחורי האסלה שנאו את הפילוסופיה ושנאו את רבנו הרמב"ם, וכידוע אף הורו לשרוף את ספרי המורה והמדע. בשורות הבאות נראה כיצד רבנו התייחס לאותם גדולי האסלה, וכיצד הוא מנתח את נבכי נפשם החשוכה, וכֹה דבריו בצוואתו למורה-הנבוכים:
"אבל המבולבלים [=הוזי ההזיות המאגיות לריבוי מיניהן וסוגיהן] אשר כבר נִתְטַנְּפוּ מוחותיהם בדעות הבלתי נכונות ובדרכים המטעים, ויחשבו אותם מדעים אמיתיים, ומדמים שהם בעלי עיון [ושהם 'חכמי ישראל'] ואין להם ידיעה כלל בשום דבר הנקרא 'מדע' באמת [ואף הינם 'יותר תועים מהבהמות', כלשון רבנו ב'מאמר תחיית המתים'] – הם יירתעו מפרקים רבים ממנו [מפרקי 'מורה הנבוכים'], ומה מאד יקשו עליהם כי לא יבינו להם עניין. ועוד, כי מהם [=מלימוד החכמה ומקניית הדעת] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [ולכן התנגדו למורה, כדי שלא תֵּחָשֵׂפְנָה תרמיתם, סכלותם ונבלותם], שהן סגולתם ורכושם המיועד לאידם".
מי הם אלה אשר "מדמים שהם בעלי עיון"? מי הם אלה אשר "אין להם ידיעה בשום דבר הנקרא מדע באמת? מי הם אלה אשר אינם מסוגלים ללמוד ולהבין בספרו של רבנו מורה-הנבוכים? מי הם אלה אשר מתוך ההשקפות הישרות של המורה "תתגלה פסולת הסיגים אשר בידם"? מי הם אלה אשר רבנו בהשקפותיו הישרות מסיר את הלוט מעל פני השקר וההטעיה שתפרו להם לגלימה? התשובה לכל אלה היא: אלה הם גדולי טחורי האסלה, אשר נדמה להם שהם חכמים גדולים ובעלי עיון, אך באמת שוטים הם ואף גרוע בהרבה מכך.
אגב, מדוע רבנו אומר בצוואתו למורה שההשקפות הנפסדות הן "סגולתם ורכושם המיועד לאידם"? ובכן, מתוך השקפותיהם הנפסדות הקב"ה יצמיח את העונש לאותם ה"חכמים" רודפי הבצע והכבוד. כלומר, במעשיהם הרעים הם מכשירים את הקרקע למפלתם שתבוא כתוצאה טבעית של עוונותיהם מעלליהם תעלוליהם ושקריהם. "עֲווֹנוֹתָיו יִלְכְּדֻנוֹ אֶת הָרָשָׁע וּבְחַבְלֵי חַטָּאתוֹ יִתָּמֵךְ, הוּא יָמוּת בְּאֵין מוּסָר וּבְרֹב אִוַּלְתּוֹ יִשְׁגֶּה" (מש' ה, כב–כג).
במקור נוסף במורה (ג, כט) רבנו מבאר, כי ככל שהאדם מתרחק מהפילוסופיה, כלומר מקניית דעות והשקפות נכונות ובריאות, הוא מתדרדר מטה-מטה במדרון הסכלות, וכֹה דבריו שם:
"וכן הזכירו בספריהם [עובדי העבודה-הזרה מאומת ה'צאבה', שהיו בתקופת אברהם אבינו] [...] וסיפרו מה שסיפרו [...] ומשקרים שקרים מצחיקים מאוד, המורים על חוסר דעת חמור, ועל שהם היו הרחוקים ביותר בבני-אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".
נמצא לדעת רבנו הרמב"ם, שרובם המוחלט והמוחץ של גדולי האסלה (כגון הרשעב"א), אשר תיעבו מאד את הפילוסופיה וחיבקו ונישקו וגיפפו את המאגיה האלילית, סובלים מ"חוסר דעת חמור" כאותם עובדי אלילים קדמונים מאומת ה"צאבה", וחולקים עמם הגדרה משותפת מפוקפקת ביותר: "הרחוקים ביותר בבני אדם מן הפילוסופיה, ושהם היו בתכלית הסכלות".
ט. תארי הממסד הרבני
רבנו סלד מאד מתארי ממסד הכמורה האורתודוקסי אשר חלה אנושות בהתמכרותו לכבוד, לשׂררה, לבצע ולתאוות, ואגב ביקורתו על תאריהם המנופחים והשקריים הוא מלמד אותנו, שכל התארים הללו אינם מתארים את מהותם האמיתית של נושאיהם, אלא הם שמות מנופחים ונפוחים שאין מאומה מאחוריהם, וכֹה דבריו בפירושו למשנה בבכורות (ד, ד):
"אותם השמות המפורסמים בארץ-ישראל ובבל, שקוראין אנשים 'ראש-ישיבה', ואחרים 'אב-בית-דין', ומבדילים בין 'ראש ישיבת גאון יעקב' ובין 'ראש ישיבה של גולה', וכן כותבים לאנשים אשר לא ראו אותם 'ראש-ישיבה' או זולת זה מן השמות, לפי שהדברים הללו פטומי שמא בעלמא [=ניפוח השם סתם] והרי הן כדרך הכינויין והחניכה [=כינוי, שם לוואי]. וכבר ראיתי בארץ-ישראל אנשים נקראים 'חברים', ובמקומות אחרים מי שנקרא 'ראש-ישיבה', ואפילו בר בי רב דחד יומא – ליתיה".
מי הם אלה ראשי הישיבות? מי הם אלה אבות-בתי-הדין? מי הם אלה אשר מבדילים ומבחינים בין תארים מתארים שונים? אלה הם גדולי האסלה, שיש מהם שנקראים ראשי ישיבות ולדעת רבנו אפילו "בר בי רב דחד יומא ליתיה".
במאמר תחיית המתים (עמ' עג), רבנו מוסיף לנתוץ את אשליית גדולי האסלה, וכֹה דבריו:
"וגם הזכרנו בו [בספרו משנה-תורה] כל הכללים הדתיים והמשפטיים, מתוך מטרה שיהו אלה הנקראים 'תלמידי-חכמים' או 'גאונים' או איך שתרצה לקרוא אותם, בונים את פרטי הדינים על יסודות משפטיים, ותהיה תורתם סדורה על פיהם ותלמודם כולו עולה בידם. וכל זה נבנה על יסודות דתיים [=יסודות המחשבה וההשקפות הנכונות], ולא ישליכו ידיעת-השם אחרי גוום, אלא ישימו שאיפתם הגדולה והשתדלותם במה שיביאם לשלמות ויקרבם לבוראם, לא על מה שמראה בעיני ההמון שהם שלמים [=רמז עבה לצביעותם ולנוכלותם]".
לצד זלזולו הבולט בתאריהם הריקים של גדולי האסלה, רבנו מלמד, כי שאיפתם ומגמתם של הנוכלים הללו היא להשתדל בדברים שרק "מראים בעיני ההמון שהם שלמים". כלומר, רבנו אומר למעשה שגדולי הדור אינם אלא שחקנים וצבועים ונוכלים אשר מתעתעים ומכזבים ביודעין בהמונים, כדי שישגו בהזיה שהם "גדולים" ו"קדושי עליון". דומים הם אפוא לחזיר, אשר כלפי חוץ מנפנף בסימן טהרה וכך מתעתע ומכסה על טומאתו הרצוצה. כלומר, דווקא מפני שיש לחזיר סימן טהרה חיצוני הוא נבחר להיות לסמל ולתכלית הטומאה והתיעוב, כי שיא הרשע והטומאה הוא ההִתחזות לאחוז בטהרה ובקדושה – וכך לכסות על טומאה בוקעת ועולה ולהתעות את עם-ישראל אחרי התהו. "הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים" וכו' (יש' סו, יז).
י. גדולי האסלה בדורו של הרמב"ם
באיגרתו לתלמידו ר' יוסף, רבנו הרמב"ם מוסיף לנתוץ את אשליית מעלתם המדומה של גדולי ממסד הכמורה האורתודוקסי שהיו בתקופתו. ואין צל של ספק, שתיאורו את ממסד הכמורה שהיה בימיו, מתאים לממסד הכמורה האורתודוקסי שבימינו לפחות באותה המידה.
י.1) נחל בלשון רבנו שם בעמ' קכה:
"אני ידעתי והיה ברור לי בעת שחיברתיו [=את הספר משנה-תורה], שהוא יגיע בלי ספק לידי רע הלבב המקנא, שיגנה את מעלותיו ויַראה [=יתאמץ להראות לאחרים] שאין צורך בו, או שהוא בלתי שלם. ואף לידי הסכל הפתי [חסר הדעת] אשר אינו יודע ערך מה שנעשה וידַמֶּה שהוא מעט התועלת. ואף לידי המתחיל ההוזה המבולבל ויִקשו לו בו כמה מקומות, כיוון שאינו יודע יסודותיהן או שקצרה בינתו מלדקדק מה שדקדקתי. ולידי המתחסד [המתקדשים והמיטהרים הפרו-נוצרים] לפי דמיונו המאובן המטומטם שילעיז על מה שנכלל בו מיסודות הדעות ['הפילוסופיה הארורה הטעתּוּ', 'גדולים וטובים ממנו'] – ואלה הם הרוב".
מי הוא רע הלבב המקנא? מי הוא אשר מתאמץ להראות לאחרים בהשׂגותיו את מגרעות משנה-תורה? מי מקנא בהרמב"ם? עמי הארצות? בעלי הבתים? או גדולי האסלה שהרמב"ם מאפיל עליהם ומעלים אותם לחלוטין בגדולתו האמיתית? אין לי ספק שמדובר כאן בגדולי טחורי האסלה האירופים ומעריציהם הספרדים, שלא היו מסוגלים לקבל את העובדה שהנה קם אדם אשר רוח בו באמת. ואם הם היו אנשי אמת הם היו מקבלים את רבנו באהבה, כי לא את הגדולה והרוממות יש לרדוף, אלא את ידיעת ה' יתעלה ויתרומם אשר אין כיוצא בו.
ויתרה מזאת, מי הם אלה אשר מלעיזים על מה שנכלל בספר "משנה תורה" מיסודות הדעות? מי הם אלה אשר הורו לשרוף את מורה-הנבוכים וספר המדע? מי הם אלה אשר לחמו כנגד מצוות ידיעת השם וייחוד השם? מי הם אלה המתחסדים לפי דמיונם "המאובן המטומטם"? גם כאן קשה מאד להניח שמדובר באנשים הפשוטים, אלא מדובר בראשי ישיבות ההבל מנהיגי קהילות ועֵדות, אשר גאונותו של הרמב"ם איימה לחשוף את שקיעתם בסכלות ובצביעות.
קצרו של דבר, רוב "אנשי הדת" בימיו של הרמב"ם היו לפי דעתו "רעי לבב" או "מקנאים" או "פתאים" או "סכלים" או "הוזים" או "מבולבלים" או "מתחסדים" או "מאובנים" או "מטומטמים" או "מלעיזים", וקרוב לוודאי שבקרב רוב "אנשי הדת" הכסילים והמזויפים הללו היו כמה וכמה מן התארים שמזכיר רבנו – ואם בימי רבנו כך, מה נאמר בימינו שבהם חציבת התורה הפכה לאמנות פרו-נוצרית, והזיות הטומאה הזוהרית וההגשמה האירופית זיהמו כל חלקה טובה, והפכו את דתנו לדת אלילית וחשוכה, נעדרת אמת ויושר וטוהר מחשבה.
י.2) הרמב"ם מוסיף וכותב שם בעמ' קכו:
"וכל מה שתיארתי לך על מי שלא יקבלוהו כראוי לו, אין זה אלא בדורי, אבל בדורות הבאים, כאשר תסתלק הקנאה ותאוות השׂררה, יסתפקו כל בני ישראל בו לבדו, ויוזנח כל שזולתו בלי ספק, פרט למי שמחפש דבר להתעסק בו כל ימי חייו ואף-על-פי שלא ישיג תכלית".
כלומר, תכלית לימוד ההלכה לדעת רבנו, היא לידע מה יעשה האדם וכיצד יכשיר את נפשו ללמוד את המושכלות אשר בהן ירומם את נפשו לידע ולהכיר את מי-שאמר-והיה-העולם. תכלית לימוד ההלכה אינה להתפלפל ולהתנצח, או לנופף ולהתהדר בריבוי שיטות נבובות.
ברם, קאפח שם שוב תועה ומתעה, וכך הוא אומר בהערה: "כי תכלית לימוד התלמוד לדעת רבנו היא לא ההתאמנות בפלפול ואומנות הוויכוח, אלא למען דעת מה יעשה ישראל בלבד". וכי לדעת רבנו יש ללמוד תלמוד? ולשם מה כתב רבנו את ספרו "משנה תורה" אם לדעתו יש צורך ללמוד תלמוד? ודברי קאפח השכיר הינם התעיה אירופית פרו-נוצרית מובהקת, וכדי להבין לעומק את ביקורתי כאן על קאפח, ראו: "האם לדעת הרמב"ם צריך ללמוד גמרא?".
נחזור לדברי רבנו לעיל, כי גם כאן יש לשאול, אל מי רבנו מתכוון באמרוֹ דברים אלו? מי הם אלה אשר "הקנאה ותאוות השררה" הם שירת חייהם? מי הם אלה אשר עוסקים בתורה לשם אומנות הפלפול והוויכוח? נכון שלא רק לגדולי האסלה, אך הם העומדים בראש הפירמידה.
וכיוצא בזה כותב רבנו בסוף איגרתו, ושימו לב לקאפח, הפוסח כמנהגו על שתי הסעיפים:
"כי התכלית המכֻוונת ממה שנתחבר בתלמוד וזולתו כבר נגמרה ושלמה ['כלומר, מטרת המשא ומתן והוויכוחים העיוניים שבתלמוד תמה ונשלמה לדעת רבנו, כי לא באו אלא לצורך שעה לבירור משניות או ברייתות סתומות, ואף סברות בלתי מלובנות, אך לאחר שנתלבן הכל אין צורך לעסוק בהן' (קאפח, שם; וכאן קאפח פוסח ועובר להודות על האמת ואף סותר את דבריו לעיל)]. ומטרת הלומדים איבוד הזמן במשא ומתן שבתלמוד, כאילו המטרה והתכלית היא ההכשרה בוויכוחים לא יותר. וזה לא היה המטרה העיקרית, אלא המשא ומתן והוויכוחים נעשו במקרה, כאשר נאמר דבר שקול, ופירשוֹ אחד פירוש מסוים, ופירשוֹ השני הפכוֹ, הוזקק כל אחד מהם לברר אופן לימודו ולהכריע את ביאורו. ואין המטרה העיקרית אלא ידיעת מה שצריך לעשות וממה להימנע [...] ואף תדע שכבר אבד הזמן בכל מאמרי הוויכוחים [...] וחושבים שהיא התכלית והמטרה העיקרית אשר בה נעשים רבנים ואותה יש לדרוש".
י.3) בהמשך דבריו שם (עמ' קכז), אנו לומדים מעט על ממסד הכמורה והעומד בראשו באותה התקופה (ההערות המוסגרות הן של קאפח, ששוב פוסח וחוזר לרגע קט לדרך האמת):
"ומדוע אתה מתפלא על התנהגותו [=של הגאון ר' שמואל בן עלי] בדומה למידות הללו [בהרגשת גדלות וחכמה עד כדי שלא להחשיב את הספר משנה-תורה, ולא את מחברו], אותו שחונך מצעירותו באשליה שאין בדור כמוהו, וסייעוהו בכך הזקנה והמעלה [כלומר מעלת התפקיד, שמינו אותו גאון] והייחוס [...] וזקיקותו לבני אדם [=שהוא חי מתרומות ונדבות הציבור, ואם לא יָקֵל בכבוד אחרים כדי להבליט את רום חכמתו ומעלתו, לא תהא שום הצדקה לתביעותיו מגלויות ישראל להרים תרומותיהם אליו, שהרי אינם זקוקים לו לפסוק הלכות, שכבר יש הלכות פסוקות בלי כסף] להחדיר לליבם את אותו התבשיל הנתעב [=ביטוי חריף מאד להתחזותם של הגאון הזה וחבורתו ודומיהם בכל הדורות, והתרוממותם מעל לכל, וכאילו כל ישראל מצפה למוצא פיהם בהוראה, או להעניק תואר מסוים, כגון אותם התארים שהזכיר רבנו בפירושו למשנה בכורות] [...] שכל בני אדם מצפים לכל דבר הנשמע מן הישיבה או למתן תואר כבוד, ואותן ההזיות שנעשו להם טבע".
רבנו מתאר את גדול האסלה הממסדי שחי באותה התקופה כהוזה הזיות בעל שיגעון גדלות – שהרי חינכו אותו שהוא גדול הדור מקטנותו, ובאו הזקנה ותפקיד "הגאון", וחיזקו מאד את האשליה הזו בקרבו. רבנו תיארו בחריפות עזה, כמי שמתעה אחרי ההבל ומחדיר לעם-ישראל תבשיל נתעב, כלומר, תורתו מעֻוותת, מעוקמת ומשובשת עד שהפכה להיות נתעבת!
כן תיארוֹ רבנו כאדם אשר חי מתרומות ונדבות הציבור, ומכיוון שהוא אינו עובד לפרנסתו, חובה עליו לזלזל בכבוד אחרים כדי שיתרמו דווקא לו ולמוסדותיו, ויאפשרו לו לחיות חיי פאר ותענוגות (כמו אותם 'גדולי הדור' אשר נוסעים במכוניות יוקרה). קאפח אף מוסיף, שיש גדולי אסלה רבים בכל הדורות אשר דומים בהתחזותם ובהתנהגותם לאותו "גדול הדור".
י.4) בהמשך דבריו שם (עמ' קכח) אומר רבנו כך:
"ואני יודע ברור, שכל שנתפרסם שמי שם יותר, מביאוֹ דוחק הנסיבות הוא והנוהים אחריו, וכל מי שרוצה שתהא לו מעלה בעיני הבריות, להמעיט את חיבורי ולהראות לבני אדם שהם יותר שלמים מכדי להיזקק לעיין בו, ואף חולקים עליו, ואילו רצה אחד מהם לחבר, היה מחבר יותר טוב ממנו בזמן קצר, ואם יביאֵם הכרח הדברים לפקפק בדתיותי ומעשיי יעשו זאת".
על מילותיו האחרונות של רבנו אומר קאפח שם: "וכן נהגו ונוהגים". ומי הם אלה שנוהגים כך? פשוטי העם? יושבי הישיבות הפשוטים שיושבים בכוייללי הטומאה? או גדולי טחורי האסלה אשר אורו הבוהק, הזך והצלול של רבנו מכה אותם בסנוורים, והשקפותיו הישרות והאמיתיות מאיימות על עולם השקר שהם יצרו וטיפחו כדי לשמר את שׂררתם, מעמדם ומשׂכורתם? וכדברי רבנו לעיל בצוואתו למורה: "כי מהן [=מהשקפותיו הישרות שמובאות בספרו מורה הנבוכים] תתגלה פסולת הסיגים שבידם [=השקפותיהם הרעות והרעועות]".
י.5) בהמשך דבריו רבנו מתייחס למשנֵה לגדול הדור, "זכריה הפתי" שהחזיק במשרת ראש הישיבה (להבדיל ממשרת 'הגאון' של שמואל אבו עלי, עבדאללה יוסוף של הדור ההוא).
וכֹה דברי רבנו שם בעמ' קכח:
"אבל זה מר זכריה הוא איש פתי מאד, וכבר קרא לעצמו [=תיאר את עצמו במכתבו לרבנו] 'ויגע באותו המשא והמתן והפירושין', ומדמה שהוא יחיד בדור ושכבר הגיע להישג גדול מן השלמות [...] [ואינו אלא] זקן מסכן באמת סכל בכל דבר [כלומר מדובר בכסיל שיגע בתלמוד והינו גרוע מן הבהמות], והרי הוא כקטן בן יומו בעיניי, ויש ללמד עליו זכות כפי סכלותו".
אגב, אסור ללמד זכות על המתעים את העם אחרי ההבל, ורבנו שגה בדבריו, כנראה מפני שתלמידו לא ידע לנהל את הוויכוח והפולמוס באופן שיועיל לדרך האמת, ולכן רבנו נאלץ להניא אותו מלהילחם עם גדולי האסלה הללו (וראו: 'קו ההגנה האחרון של הדרדעים השכירים') – שהרי כאמור, שגגת תלמוד עולה זדון, והנזק שהשוטים הללו גורמים לעם עצום מאד.
י.6) בהמשך דבריו שם (עמ' קלא) אומר רבנו כך:
"ואין לך צורך באמרך: היכן יראת שמים? כי זה וכיוצא בו מן הגדולים ממנו ממי שקדם, אין יראת שמים אצלם אלא להימנע מן החמורות, כפי שהדבר אצל ההמונים, אבל החובות המידותיות אינם סוברים שהם מחובות הדת, ואף אינם מדקדקים בדבריהם כפי שמדקדקים בהם השלמים יראי השם. ורוב אנשי הדת מבעלי השׂררה הללו כאשר הדבר קשור בשׂררה נעלמת יראת שמים [כלומר, כאשר הדבר נוגע לשׂררה גם מן החמורות הם אינם נמנעים]".
ר' יוסף תלמידו של רבנו זועק בתסכול: איֵּה יראת השמים?! ורבנו מרגיע אותו ומלמדו כי אותם גדולי האסלה וכן אלה שקדמו להם, שהפכו תורת-אלהים לקורדום-חוצבים, כאשר הדבר נוגע לשררה שהם אוחזים – אין יראת שמים, וכל האמצעים כשרים להשיג את תאוותיהם, כולל לעבור על מצוות התורה החמורות ביותר. והוא הדין לימינו, כל מי שנהנה מכבוד תורה והתורה בידיו כקורדום לחפור בו, כאשר הדבר קשור לשררה נעלמת יראת שמים – כי הנוכלים שבהם ממילא מושחתים, והפתאים הנבערים שבהם לא יסכנו את שׂררתם משׂכורתם ויוקרתם.
י.7) בהמשך האיגרת, רבנו מזכיר את תשובת "הגאון רבי" שמואל אבו עלי ליהודי תימן, אשר נכתבה נגד רבנו הרמב"ם בעניין תחיית המתים, וכֹה דבריו (עמ' קלב):
"ואשר לעניין המאמר [תשובתו של שמואל אבו עלי], מאד תמהתי עליך היאך שלחתו אלי כדי שאלמד ממנו על חוסר ידיעתו. מה אתה מתאר לך, שאני חושב אותו או מי שגדול ממנו יודע משהו? לכל היותר הוא בעיניי כמו כל דרשן ותועה [...] ה' יודע שאני תמהתי היאך יכול לומר אותם השטויות על-אף היותם לעג וחרפה. [...] ואין ספק שהוא העתיק הזיות זולתו".
להזכירכם, רבנו מדבר כאן על גדול ממסד הכמורה הרבני בתקופתו! והוא מתארו כחסר ידיעה, כדרשן סכל הוזה שוטה ותועה, וקאפח מוסיף שם על הדרשנים: "וכנראה שלא נשתנה המצב עד כֹּה, ובפרט כשהדרשן שתוי, פולט גלים-גלים של דברי הבל ומתמוגג מנחת מדברי עצמו". ברם, קאפח השכיר שוב מתעה אותנו! שהרי רבנו מדבר על גדול ממסד הכמורה בתקופתו! ואילו קאפח מושך אותנו להבין שדברי רבנו אמורים על הדרשנים העממיים מדרג ג'... ובמלים אחרות, קאפח מגונן בדבריו אלה על חבריו גדולי האסלה אנשי השם, ומסיט את ביקורתו של רבנו לכיוון השועלים הקטנים, ושוב קאפח השכיר מתעוור ופוסח על שתי הסעיפים...
"וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים? אִם יְיָ הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו! וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר" (מ"א יח, כא).
"עַד מָתַי פְּתָיִם תְּאֵהֲבוּ פֶתִי וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת [...] יַעַן קָרָאתִי וַתְּמָאֵנוּ נָטִיתִי יָדִי וְאֵין מַקְשִׁיב, וַתִּפְרְעוּ כָל עֲצָתִי וְתוֹכַחְתִּי לֹא אֲבִיתֶם, גַּם אֲנִי בְּאֵידְכֶם אֶשְׂחָק אֶלְעַג בְּבֹא פַחְדְּכֶם, בְּבֹא כְשׁוֹאָה פַּחְדְּכֶם וְאֵידְכֶם כְּסוּפָה יֶאֱתֶה בְּבֹא עֲלֵיכֶם צָרָה וְצוּקָה, אָז יִקְרָאֻנְנִי וְלֹא אֶעֱנֶה יְשַׁחֲרֻנְנִי וְלֹא יִמְצָאֻנְנִי, תַּחַת כִּי שָׂנְאוּ דָעַת וְיִרְאַת יְיָ לֹא בָחָרוּ, לֹא אָבוּ לַעֲצָתִי נָאֲצוּ כָּל תּוֹכַחְתִּי, וְיֹאכְלוּ מִפְּרִי דַרְכָּם וּמִמֹּעֲצֹתֵיהֶם יִשְׂבָּעוּ, כִּי מְשׁוּבַת פְּתָיִם תַּהַרְגֵם [=סכלותו ומינותו של רש"י ושאר הוזי ההזיות ממשיכי דרכו לדורותיהם תהרגם, בכך שהיא תחדיר לליבם את ההבל והתהו שמחריבים את דעתו ונפשו של אדם] וְשַׁלְוַת כְּסִילִים תְּאַבְּדֵם [=אל תעלו לארץ-ישראל, הכל יהיה בסדר], וְשֹׁמֵעַ לִי יִשְׁכָּן בֶּטַח וְשַׁאֲנַן מִפַּחַד רָעָה" (מש' א).
נספח: שאלה ותשובה
נשאלתי כך: "אני מסכים איתך על רוב הדברים, כלומר על המַסחרה של הרבנים ועשיקת העם והחדרת הזיות אל תוך התורה", אבל מה שלא ברור:
1) התלמוד עוסק בקמיעות וכישופים וכו', ולמרות שוודאי רבות מאגדות חז"ל נאמרו כמשלים, איך אפשר לפרש כך את כל האגדות? בפרט אם זה נראה לפעמים כעניינים הלכתיים.
2) הרשב"א לא התנגד לפילוסופיה הוא תמך בה, אלא שבתקופתו קבוצת יהודים התחילו לחרף את התורה בשם הפילוסופיה, כגון שאברהם ושרה הם חומר וצורה ולא באמת היו קיימים, ופרקו עול מצוות, לכן הרשב"א עשה חרם על הלימוד. כמו כן, מפני אהבתו לפילוסופיה הוא עשה חרם רק עד גיל 25 שעד אז השכל עדיין לא בשל.
3) במקומות לא מעטים נראה מדברי הרמב"ם שהוא נוטה ללמד עליהם זכות, ואפילו שהוא מגנה אותם זה עדיין לא באותה התקיפות כמו שלך, ובכל זאת אתה חולק בעניין הזה על הרמב"ם, אבל דברי הרמב"ם נראים יותר הגיוניים מדבריך. אשמח לתשובה.
תשובה:
1) לגבי התלמוד עליך להוסיף וללמוד, וכתבתי בעניינו מאמרים לא מעטים. אגב, במאמרים שפרסמתי הנני מבאר, ולעתים לא רחוקות, אגדות ומדרשים של חז"ל באופנים ישרים.
2) איך אפשר לומר שמי שעושה חרם (!) על לימוד הפילוסופיה אוהב אותה?
3) דברי הרמב"ם חריפים מאד, אף שלדעתי היה עליו להיות חריף יותר, ומאין הנני יודע זאת? מדבריו הוא עצמו! כלומר, לאור כללי ההלכה של חז"ל והתורה-שבעל-פה שהוא פוסק להלכה, מן הצדק להיות חריפים יותר מדרכו של רבנו. ובעניין זה ראה: "רבנו לא היה אלהים".
אגב, רבנו קובע באופן חד-משמעי שאסור ללמד זכות על המינים, עליך אפוא להמשיך וללמוד. ולסיום, הערתך זו היא על חלק ב של סדרה זו, ושאלתי היא: האם כבר קראת את כל המאמרים בסדרה זו? או שהחלטת להסיק מסקנות רק על סמך שני המאמרים הראשונים בלבד?